התיישנות הזכות לחופשה

סעיף 31 לחוק, קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ"י החוק, היא שלוש שנים.

יחד עם זאת, סעיף 6 לחוק קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה, וסעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעביד, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

שילוב ופרשנות של שלושת הסעיפים הנ"ל מביאים למצב שבו עובד יכול לתבוע זכויות חופשה המגיעה עבור שנת העבודה החמישית שלפני התביעה ואילך.

יצוין כי ביה"ד הארצי לעבודה פסק כי הזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום בו נותקו יחסי עובד מעביד, ואת תקופת ההתיישנות בגין פדיון חופשה יש למנות מאותו מועד (דב"ע מב/17-3 שמריהו גולן נ. יעקב ממן, פד"ע יג 321).

במקרה שלעובד יש זכות לחופשה שנתית ארוכה יותר מזו שקובע החוק, מכוח חוזה / הסכם קיבוצי / צו הרחבה: לגבי חלק החופשה החוזית (החופשה העודפת על זו שקובע החוק), קיימת התיישנות רגילה של 7 שנים (הזכות לפדיון החופשה העודפת תלויה בהוראות המקור ממנו היא נובעת). כך גם במקרה שעובד זכאי לחופשה נוספת הניתנת לו כתמורה לעבודת שעות נוספות או לעבודה ביום מנוחה.