מתחם ענישה הוא הכלי שבאמצעותו בית המשפט קובע את העונש בתיק פלילי מאז תיקון 113 לחוק העונשין, שעיגן בחוק את עקרון ההלימה. לפי השיטה, השופט קובע תחילה טווח עונשים הולם לעבירה, בין רף תחתון לרף עליון, בהתחשב בחומרת המעשה, בנסיבות ביצועו ובמדיניות הענישה
הנהוגה. רק אחר כך הוא ממקם את הנאשם בתוך המתחם לפי נסיבות שאינן קשורות לעבירה, כמו גיל, עבר פלילי, נטילת אחריות ופיצוי לנפגע.
חריגה מהמתחם אפשרית בשני מקרים עיקריים: לקולא, כשיש סיכוי ממשי לשיקום, ולחומרה, כשיש צורך להגן על שלום הציבור. בגזר
הדין השופט נדרש לנמק את קביעת המתחם, ולכן ערעורים לבית המשפט העליון עוסקים לא פעם בשאלה אם המתחם נקבע נכון, והעליון מחמיר או מקל בעונש כשהוא סבור שהערכאה הקודמת טעתה.
בעבירות כלכליות, כמו
העלמות מס, מרמה והפרת אמונים, המתחם משפיע גם על שיקולי הצדדים בהסדר טיעון, שכן הנאשם והתביעה יודעים מראש באיזה טווח צפוי העונש לנוע. מתחם שנקבע בתיק אחד משמש לעתים נקודת ייחוס בתיקים דומים, וכך נוצרת
מדיניות ענישה עקבית יותר לאורך זמן.
ראיון 