פתח דבר

----------

משפט העבודה בישראל וחוקי המגן שמכוחו מעניקים הגנה רחבה לסוגי העובדים השונים במסגרת יחסי העבודה. בניגוד למערכות דינים אחרות הקיימות בישראל כגון דיני תאגידים, הצדדים במשוואה המכונה "יחסי עבודה" אינם בעלי כוח שווה והעובד נתפס כצד החלש הזקוק להגנה. תפיסה זו עומדת בבסיסו של משפט העבודה, המורכב ממערכת של חוקים, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה ופסיקה ענפה של בתי הדין לעבודה. משפט העבודה הוא סוציאלי ובמקרים רבים אף פטרנליסטי, והוא מכיל בתוכו מכלול של זכויות והגנות רחבות, המוענקות לאוכלוסיית העובדים השכירים המועסקים בישראל.

מתוך מציאות זו נשמעת פעמים רבות הטענה כי דיני העבודה הם חד-צדדיים, ומעסיקים רבים אף מכנים במרירות את בתי הדין לעבודה "בתי הדין לעובדים". לא אחת נטען כי זכויות העובדים נאכפות באופן בלתי מאוזן על גבם של מעסיקים, ומנגד נזנחות זכויות המעסיקים בשם ההגנה הסוציאלית המוחלטת על זכויות העובדים.

במאמר זה אנסה להשמיע את קולם של המעסיקים, קול שלרוב אינו נשמע בעולם דיני העבודה, ולהציג נקודת מבט שונה מעט על משפט העבודה באמצעות ניתוח של כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות מתוך החקיקה והפסיקה.

מגמות בחקיקה

----------------

תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958

נתחיל את מסענו באחד מהשינויים המשמעותיים ביותר שנעשו בעשור האחרון בדיני עבודה תיקון 24 לחוק הגנת השכר. אחת המטרות שעמדו לנגד עיני הרשות המחוקקת טרם התיקון לחוק הייתה להילחם בכל אותם מעסיקים במשק שהפרו באופן בוטה את חוקי העבודה, ובפרט בכל הנוגע לפיקוח על שעות עבודתם של העובדים ותשלום שכרם בהתאם. אחד השינויים המהותיים שנקבעו בתיקון לחוק הוא הטלת חובת הפיקוח על שעות עבודתם של העובדים על כתפי המעסיקים. תיקון 24 מטיל על המעסיק אחריות לנהל רישום יומי של שעות עבודתם של כלל העובדים במקום העבודה, ואף מחייב אותו להראות בשקיפות את הנתונים על גבי תלוש השכר. התיקון נועד, בין היתר, להילחם בתופעת "השכר הגלובלי" שהייתה נהוגה במגזרים רבים במשק טרם כניסתו של התיקון לתוקף. מהות הרכיב הגלובלי היא תשלום תוספת קבועה בשיעור קבוע שתשולם לעובד ללא כל קשר לשעות העבודה שביצע בפועל באותו חודש. עם הזמן נוצרה תופעה ולפיה בשם "השכר הגלובלי" לא פיקחו המעסיקים על שעות העבודה של העובדים, ושילמו להם שכר שלא תאם את היקף עבודתם בפועל. תופעה זו הייתה חלק ממכלול הנסיבות שהובילו את המחוקק לתקן את חוק הגנת השכר. את רוח הדברים ניתן לקרוא בדברי ההסבר לחוק: "הצעת החוק... נועדה להרחיב את מערך ההוראות האמורות, להעלות לדרגת חקיקה ראשית הוראות שהיו נתונות לקביעת שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, לקבוע עבירות פליליות נוספות בשל הפרת הוראות החוק וכן להוסיף במפורש סעדים לסמכות בית הדין לעבודה... מוצע להוסיף את סעיף 25ב לחוק, שעניינו עונשין... גם מעביד שמסר תלוש שכר שאינו משקף את פרטי השכר ששולם לעובד יהיה אחראי בפלילים... בצד ההוראות המחזקות את מעמדו של תלוש השכר, מוצע לתקן את סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה... זאת בשל חשיבותם של רישומי הנוכחות לחישוב שכרם של עובדים. התיקון מבקש לחייב את רישום הנוכחות בפנקס באופן שוטף ולכלול בו את שעות העבודה בפועל, וכן לערוך את הרישום באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, או, אם הוא נערך בכתב בחתימת יד העובד מדי יום ובאישור האחראי שמינה המעביד, במטרה להבטיח רישום מהימן"[1]. כפי שעולה מדברי ההסבר, מטרת המחוקק הייתה להחמיר את הדרישה המוטלת על המעסיק בכל הנוגע לפיקוח ולרישום שעות העבודה של העובדים, תוך החמרה בענישה באמצעות קביעת אופי פלילי לעבירות על הוראות חוק זה.

מאז כניסתו של התיקון לתוקף מצביעים מעסיקים רבים על קושי אמיתי לאכיפתו. הטענה הנטענת היא כי במציאות העסקית של היום, ישנם עובדים רבים שמקבלים שכר גלובלי גבוה מאוד שכולל בתוכו רכיב קבוע של שעות נוספות ובמקרים רבים אכן משקף את כמות השעות הנוספות באופן אמיתי. הדבר נכון במיוחד לגבי עובדים שעובדים שעות ארוכות, לעתים אף מהבית, ומציבים קושי אובייקטיבי בפני המעסיק לפקח על שעות עבודתם. מחד גיסא, החוק מטיל אחריות וחובה שמשמעות הפרתה היא פלילית. מאידך גיסא, החוק אינו קובע מנגנון יעיל לביצוע חובת הרישום והפיקוח, ומותיר את המעסיקים להתמודד עם יישום החובה בעצמם.

נקודה נוספת העולה מחובת הפיקוח, היא הפגיעה ביחסי האמון ששוררים במקרים רבים בין העובד למעסיק. מעסיקים רבים טוענים כי חובת הפיקוח פוגעת ביחסים האישיים ששוררים עם העובדים, שרואים בכך הבעת חוסר-אמון מצד המעסיק ופגיעה ביושרתם ובאמינותם. המעסיקים טוענים שאותם עובדים פגועים ומתוסכלים עלולים להפחית בשל כך מיעילותם וממקצועיותם, מה שעלול להוביל בסופו של דבר לפגיעה כלכלית בעסק.

נראה כי חובת הפיקוח על שעות עבודתם של העובדים נועדה להילחם בשני מקרי קצה: מחד גיסא - בעובד שאינו מדווח אמת על שעות עבודתו, ובאופן זה מנסה "להתעשר" על חשבון המעסיק, ומאידך גיסא - במעסיק המעוניין לנצל את עובדיו ולהעסיקם יומם ולילה מבלי ששכרם ישקף כראוי את היקף משרתם. שני אלה מייצגים מקרי קצה, ושניהם מהווים תופעה שלילית שיש להוקיע מהחברה הישראלית בכלל ומשוק העבודה בפרט. עם זאת, המציאות העסקית היא מורכבת יותר ובין שני הקצוות הללו ישנם מעסיקים ישרים והגונים רבים שאינם מעוניינים לנצל את עובדיהם, אך נאלצים לא אחת להתמודד עם עובדים שעושים דין לעצמם ומנצלים לרעה את ההגנה הרחבה המוענקת להם במסגרת משפט העבודה. נראה כי החוק אינו מתייחס אל כל אותם עובדים. הם למעשה "הכתם העיוור" שלגביו אין התייחסות מפורטת או הוראות ביצוע שתקלנה על התנהלות המעסיק ותסייענה לו לשמור על החוק מחד גיסא, ולנהל את עסקו בצורה כלכלית רווחית, מאידך גיסא.

חוק דמי מחלה (תיקון מס' 4), התשע"א-2011

ביום 28.3.2011 פורסם ברשומות תיקון 4 לחוק דמי מחלה. התיקון לחוק שינה את גובה התשלום עבור דמי המחלה, באופן שעבור יום ההיעדרות הראשון לא יקבל העובד תשלום, עבור הימים השני והשלישי יהיו דמי המחלה בשיעור 50% מהשכר הרגיל, ומהיום הרביעי ואילך יקבל העובד תשלום בגובה שכרו המלא הרגיל. רצון המחוקק בתיקון זה היה להגשים את מטרתו הסוציאלית של חוק דמי מחלה, ולאפשר לעובד שנמצא במצב בריאותי לקוי, להתפרנס בזמן מחלתו: "מכיוון שדמי המחלה מהווים תשלום סוציאלי מובהק שנועד לאפשר לעובד ולבני משפחתו להתקיים שעה שנבצר מהעובד לעבוד עקב מחלה... מוצע לתקן את סעיף 5 לחוק, כך שדמי המחלה יהיו בגובה שכר העבודה, כאמור בסעיף 6 לחוק, שהיה העובד זכאי לו אילו המשיך בעבודתו".[2]