פרנסה בכבוד
במערכת הבחירות של שנת 1992 לנשיאות ארצות הברית, אימץ המועמד דאז ומי שלאחר מכן הפך לנשיא, ביל קלינטון, את הסיסמה המוצלחת "זאת הכלכלה, טמבל". הוא ניצל את ההאטה הכלכלית בשלהי כהונתו של ג'ורג' בוש האב וניצח בבחירות. בקמפיין שניהל קלינטון לקראת הקדנציה השנייה שלו הוא רכב על סוס השגשוג הכלכלי בארצות הברית, ובייחוד ניצל את העובדה שרמת האבטלה ירדה לכ-4%. במונחים כלכליים מדובר בעצם באפס אבטלה, כיוון ששיעור כזה הוא בבחינת "אבטלה חיכוכית". אין זה סוד שגם מושלי מדינות נוהגים לציין בכמה עלה מספרם של המועסקים במהלך כהונתם בתפקיד ובכמה ירדה האבטלה. הנשיא ברק אובמה נהנה כרגע, לאחר שלוש שנים קשות ומתסכלות, משינוי מגמה בכלכלת ארצות הברית אל ירידה של ממש בגירעון השוטף בתקציב, מחידוש הצמיחה ובעיקר - מנקודת המבט שלו - מכך שמספר מקומות העבודה החדשים הנוצרים בארצות הברית גדול ממספר מקומות העבודה שנסגרים. התוצאה היא ירידה מתמשכת באבטלה, וקיום סיכוי טוב שבעוד פחות משנה כאשר תתקיימנה הבחירות תרד האבטלה עוד, תחזיר את העסקים ואת מסע הקניות לתיקונם ותביא שוב את האופטימיות לשווקים ולבורסות. בארצות הברית הקפיטליסטית תמיד הייתה רגישות גבוהה של הפוליטיקאים למצב האבטלה. מי שביקש להיבחר או להיבחר מחדש היה חייב להוכיח כי הוא מבין ויודע לגרום לאבטלה נמוכה, לתעסוקה מלאה ולעסקים שמניבים רווחים. התפיסה האמריקנית נראית משונה במקצת במדינה המקדשת את כלכלת השוק ואת התחרות החופשית. עצם הגידול בצמיחה אינו מבטיח ניצחון לפוליטיקאים. צמיחה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא תעסוקה מלאה ועלייה מתמדת ורצופה ברמת החיים של אזרחי המדינה. בספרו "תוצרת יפאן" טען אקיו מוריטה, מי שהיה נשיא חברת "סוני", כי בניגוד למה שמקובל לחשוב יפן אינה מדינה קפיטליסטית אלא סוציאליסטית דווקא, המשתמשת באמצעים קפיטליסטיים כדי להשיג את המטרה: העלאת רמת החיים של אזרחיה באורח רציף ועקבי. זאת הרי גם המדיניות בפועל בארצות הברית. ברק אובמה ויושב ראש הפדרל ריזרב, בן שלום ברננקי, הזרימו במהלך משבר הסאב-פריים 7.8 טריליון דולר - 7,800 מיליארד דולר, כדי להציל את הבנקים להשקעות ואת הכלכלה האמריקנית שעמדה בפני קריסה מוחלטת. בשנתיים האחרונות רכש סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, יותר מ-50 מיליארד דולר באמצעות הדפסת שקלים, כדי להותיר את שער החליפין ברמה של 3.7 ש"ח לדולר. אלמלא מעורבות זו היה השער מגיע ל-2.3 ש"ח לדולר ואולי גם פחות, והיה נגרם נזק כבד לרווחיות היצוא הפוגע באזרחי ישראל ומביא עליהם אבטלה ומיתון. המדיניות הכלכלית של ישראל מאז 2003 מוכוונת בעיקרה לצמצום ההוצאה הציבורית ולהקטנת המגזר הציבורי באמצעות הפרטה, מיקור חוץ והעברת פעילות כלכלית לידיים פרטיות, כגון צורת העסקה באמצעות עובדי קבלן (ראיס) וחברות כוח אדם זמני, וזאת הבעיה במדיניות כלכלית זו. שיטת העסקה מסוג זה אינה מקטינה את ההוצאה הכלכלית בעבור שכר, אלא מפרידה בין שכר (נמוך מאוד) שאותו משלמים לעובדים, ופרמיה שאותה מקבל המעסיק בעבור התיווך שלו בעסקה. חברה המעסיקה עובדי ניקיון מקבלת מהעירייה, מהאוניברסיטה או מגורם פרטי עסקי תשלום בעבור הספקת שירותי ניקיון. החברה משלמת לעובדים שכר מינימום, ואת ההפרש היא גורפת לכיסיה. כך בעצם נוצר ניגוד בין מטרותיה של החברה הכללית (ביפן, בארצות הברית או בישראל) כאמור להבטיח לאזרחיה פרנסה בכבוד ולא רק תעסוקה. המשמעות המעשית של דרישה כזאת היא העלאת שכר של ממש, במגזר הציבורי ובסקטור הפרטי כאחד. יוזמי המחאה בקיץ הבינו זאת, ולכן דרשו "צדק חברתי" ולא "תעסוקה". רוב מקומות העבודה שנוצרו בשנים האחרונות מספקים תעסוקה ברמת הכנסה ובתנאי עבודה נמוכים מאוד. כתוצאה מכך השכר אינו מספיק לקיום היומיומי, האפשרות לחיסכון הולכת ומצטמצמת, ובעיקר - בעקבות משבר הנדל"ן שנוצר בשנים האחרונות, הסיכוי של זוג צעיר להגיע לדירה משלו ("דיור בר השגה"), או לחלופין לתשלום שכר דירה סביר שלא יעלה על 20% מכלל הכנסתה של המשפחה - הולך ופוחת. לפיכך, בקיץ הקרוב הבא עלינו לטובה הדרישה צריכה להיות "צדק חברתי, דיור בר השגה ופרנסה בכבוד".
(*) המידע באדיבות "נטו+" - כתב העת לעבודה ולניהול משאבי אנוש מבית "חשבים-HPS"
