תקציר עמ 28244/10; עמ 21737/11

פושקין ניהול מסעדות בע"מ ואח' נ'

מדינת ישראל - מנהל המכס והמע"מ

בית המשפט בתל אביב דחה את ערעורה של המערערת, חברה שניהלה עסק של מסעדה בתל אביב, לעניין ההכרה בקיומן של עסקאות בין המערערת לבין אחרים לצורך שיפוץ המסעדה, וכן בנפקות של אי קיום חובת מנהל מע"מ להחליט בהשגה שהוגשה על ידי הנישום תוך שנה מיום הגשתה.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

המערערת היא חברה שניהלה עסק של מסעדה בתל אביב. לעמדת המערערת, היא ביצעה השקעות ניכרות במסעדה (להלן: "המסעדה") אך המשיב לא הכיר בתשומות שהיו כרוכות בביצוע עבודות השיפוץ, אשר כללו עבודות שיפוץ שביצע קבלן בשם אלי לוי (להלן: "אלי לוי") שהנפיק לה חשבוניות אשר לא הוכרו על ידי המשיב, ועל כך נסוב הערעור הראשון. המערערת מעלה אף טענת סף שלפיה יש לראות במשיב כמי שלא נתן החלטה בהשגה במועד, ומשום כך יש לראות את ההשגה כמתקבלת.

הערעור השני - עניינו סירוב המשיב להכיר בתשלומים ששילמה המערערת לעובדים אשר ביצעו עבודות שיפוץ במסעדה, באמצעות קבלן כוח אדם בשם "סגיב מערכות מיגון אש 1993 בע"מ" (להלן: "סגיב"), וכמו כן לא הוכרו החשבוניות של סגיב כתשומות על ידי המשיב.

דיון

הערעור הראשון - בערעור זה העלתה המערערת טענה מקדמית שלפיה יש לקבל את ההשגה, וזאת לנוכח הוראות סעיף 82(ד) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), המורה כי אם לא הודיע המשיב לנישום על ההחלטה בהשגה תוך שנה מיום הגשתה - אזי יש לקבל את ההשגה.

המשיב גורס כי עמד במועד הקבוע בסעיף 82(ד) לחוק מע"מ, שכן ההחלטה בהשגה ניתנה במועד. לעניין זה נטען בין היתר כי דחיית ההשגה נמסרה בעל פה (טלפונית) ביום 17.8.2010 למייצג המערערת, ומשכך יש לראות את ההחלטה ידועה למערערת. זאת ועוד, הדיונים בהשגה נדחו פעם אחר פעם לבקשת המייצג, בין היתר עקב היעדרותו מן הארץ, וקיימת אפוא מניעות בידי המערערת לעמוד על תקופת השנה למתן החלטה בהשגה.

כפי שעולה מתצהיר נציג המשיב, עוד באותו יום שבו נערך הדיון בהשגה נמסרה ההודעה על דחיית ההשגה למייצגה של המערערת, קרי עוד בטרם חלפה שנה מהגשת ההשגה. נציג המשיב לא נחקר על דבריו אלה והמערערת לא טרחה להזמין את מייצגה להעיד, וכמו כן לא ניתן כל טעם מדוע הוא לא הובא להעיד. משכך, יש לקבל את דבריו של נציג המשיב כנאמנים לנכונותם, ודי בכך כדי לדחות את הטענה.

המערערת טוענת כי לא די להודיע על דחיית ההשגה, אלא יש צורך לפרט את נימוקי הדחייה. לכאורה יש בסיס לטענה זו, כיוון שלא יועיל לנישום לדעת על ההחלטה אך לא את נימוקיה. זאת אף על פי שאין בלשון סעיף 82 לחוק מע"מ חובה על המשיב למסור לנישום גם את נימוקי ההשגה ולא רק את ההחלטה עצמה. עם זאת, לא יהיה בכך כדי לקבל את טענת המערערת.

בתצהירו של נציג המשיב ניתן פירוט באשר לדחיות בבירור ההשגה מטעמים הנעוצים במערערת ולבקשתה, לרבות בקשות דחייה מטעם מייצגה לקיום הדיונים בהשגה. מקרה זה אינו נופל לגדר אותם מקרים שבהם השתהתה רשות המסים בבירור ההשגה, ולכן היא אינה יכולה לטעון כי לא עלה בידה להחליט בהשגה במועד. שעה שנישום גורם לסחבת בבירור השגתו, קמה לו מניעות לטעון בדיעבד כי הרשות לא עמדה במועד מתן ההחלטה בהשגה שהגיש ומשום כך יש לקבלה. טענה זו אינה דרה בכפיפה עם עקרון תום הלב, שכן המבקש מנסה לאחוז במקל משני קצותיו - מחד גיסא הוא זה שמעכב את בירור ההשגה שהגיש, ומאידך גיסא הוא טוען כי המשיב אינו עומד בלוח הזמנים להחליט בהשגה.

לגופו של עניין, טענה המערערת כי היא נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שאלי לוי הוא עוסק רשום הרשאי להוציא לה את חשבוניות. כידוע, ההלכה הפסוקה מורה כי כדי שיוכל עוסק להכיר בחשבונית כתשומה, יש להיווכח שמדובר בחשבונית אשר מאחוריה מסתתרת עסקת אמת. כדי לצאת ידי חובה זו, על החשבונית לעמוד בדרישות הטכניות הקבועות בתקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976. עוד נקבע בהלכה כי המבחן הדרוש הוא אובייקטיבי, קרי אין חשיבות למודעותו ולרצונו של העוסק. נפסק כי בכל אחד מהערעורים לא עמדה המערערת בחובה המוטלת עליה. אלי לוי לא היה עוסק רשום, ולפיכך החשבוניות שהונפקו על ידו למערערת לא היו חשבוניות כדין.

מהראיות שהובאו לפני בית המשפט עולה כי המערערת לא נקטה בפעולות הדרושות כדי לאמת את תקינות החשבוניות של אלי לוי. יתרה מזאת, לדעת בית המשפט היה על המערערת לחשוד בתקינותן של הראיות שהיו ברשותה. לעניין זה הציג מנהל המערערת שני דיווחים תקופתיים של אלי לוי למשיב, אשר את העתקם מסר למערערת טרם ההתקשרות עמו, ולטענתו הן בבחינת אסמכתה באשר לבירור המקיף שעשה כדי לאמת את קיומו של אלי לוי כעוסק רשום. מדובר בדוחות שבהם רשום שמו של אלי לוי בכתב יד, ללא פירוט סכום העסקאות, ללא סכום התשומות וללא ציון של תקופות הדוח. זאת ועוד, במקום המיועד לרישום מספר העוסק המורשה נעדר המספר, והוא ככל הנראה מופיע בשורה אחרת בטופס הדיווח.

היעדרם של פרטים אלה, קיום רישומים בכתב יד וכן השגגות שעל פני הדוחות, מעוררים והיו צריכים לעורר ספק ניכר באותנטיות של הדוחות, ספק המחייב את המערערת לבדיקה יותר מעמיקה כדי לברר אם אלי לוי הוא אכן עוסק רשום, כגון המצאת תעודת עוסק מורשה - פעולה פשוטה שאינה כרוכה בעלויות - דבר שלא עשתה. בעוכרי המערערת עומדת גם העובדה שבחשבוניות לא מופיע פירוט של העסקה אשר נעשתה בינה לבין אלי לוי.

זאת ועוד, המערערת בחרה לשלם לאלי לוי את המגיע לו במזומן, בניגוד לקבוע בסעיף 47א(ב) לחוק מע"מ המחייב תשלום בצ'ק. בעשותה כן, שללה המערערת את האפשרות להתחקות אחר התשלום ששולם לטענתה לאלי לוי.

הערעור השני - ההתנהלות בין המערערת לבין סגיב התבצעה באופן שהמערערת היא ששילמה לעובדי סגיב את שכרם במזומן ולסגיב שילמה עמלה, בצירוף מע"מ על שכר העובדים ועמלת סגיב. מסתבר שהאחרונה לא הנפיקה חשבוניות כנגד קבלת התשלומים האמורים מהמערערת ועשתה כן רק בחודשים נובמבר ודצמבר 2009, עת הנפיקה סגיב שתי חשבוניות למערערת, ואלה דווחו על ידי סגיב בדוחות התקופתיים שהגישה למשיב לאחר מכן.

עד תחילת ספטמבר 2009 הייתה סגיב רשומה כעוסק, במסגרת איחוד עוסקים בשם "סריט". ביום 1.9.2009 יצאה מאיחוד העוסקים האמור, וביום 1.1.2010 נרשמה המערערת כעוסק נפרד. במועד אחרון זה הגישה סגיב דוחות לחודשים אוקטובר ונובמבר 2009, שבהם נכללו העסקאות עם המערערת. ההמחאות ששילמה סגיב לתשלום המס לפי החשבוניות חוללו תחילה, אך בהמשך נפרעו ביום 25.2.2010. בנסיבות אלה נטען כי נמסר דיווח מלא למשיב על העסקאות וכן שולם המס. משכך טוענת המערערת כי אין באיחור הקצר שבו לא הייתה סגיב עוסק רשום, כדי למנוע את ההכרה בתשומות.

הוכח כי נפלו פגמים מהותיים בהתנהלות המערערת, והמסקנה המתחייבת היא כי דין ערעורה להידחות.

נפסק כי החשבוניות בגין אספקת כוח אדם ריקות מתוכן, אין בהן כל פרטים כמצופה וכנדרש ולמצער פרטים מינימליים - אין בהן כל פרטים באשר למספר העובדים שסופק, לשעות העבודה, לשכר העובדים, למועד מתן השירותים וכדומה. ברי שללא הפרטים האמורים קיים קושי רב לעמוד אחר נכונות העסקה הנטענת. זאת ועוד, גם במקרה זה חדלה המערערת בכך ששילמה את המגיע במזומן ולא בצ'ק, ובניגוד לחובתה לפי סעיף 47 לחוק מע"מ.

אף אם לא נפגע המשיב כתוצאה מהתנהלותה, שכן בסופו של דבר נרשמה סגיב כעוסק מורשה, דיווחה על העסקאות עם המערערת ושילמה את המס בגין העסקאות, ולמצער קיזזה אותו כנגד התשומות שלה - אין בכך כדי לרפא את הפגמים דנן.

תוצאה

הערעור נדחה.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב

לפני כב' השופט איתן אורנשטיין

ניתן ב-10.2.2012