העובדות

----------------

אירנה שייקביץ, תושבת ואזרחית ישראל (להלן: "העובדת"), הועסקה ע"י ממשלת ארצות הברית (להלן: "המעבידה") בשגרירות ארה"ב בתל אביב, מיום 18.9.85 ועד ליום 10.6.04, מועד בו פוטרה לאלתר.

ביום 10.6.04 נקראה העובדת לפגישה אצל קצין הביטחון, על רקע חשדות שעלו בנוגע למעורבותה בהעברת מידע פנימי וחסוי מהשגרירות לעו"ד עמו הייתה מיודדת. במהלך הפגישה הודתה העובדת בכך שהעבירה מידע, כאשר בסיומה של הפגישה הובלה אל מחוץ לשגרירות, תוך שניטל ממנה אישור הכניסה שלה לשגרירות.

ביום 16.6.04 קיבלה העובדת מכתב המודיע לה על פיטוריה לאלתר, ועל כן אין חולק כי פוטרה מעבודתה, ולא עזבה את העבודה מרצונה. העובדת לא קיבלה פיצויי פיטורים עובר לפיטוריה, וגם לא ניתנה לה הודעה מוקדמת טרם הפיטורים או חלף הודעה מוקדמת לאחריהם.

העובדת טענה, כי לא עשתה כל מעשה המצדיק את פיטוריה, אין כל עילה המצדיקה שלילת זכותה לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת, וכי לאורך כל תקופת עבודתה הייתה עובדת מסורה ומוערכת. לטענתה, בהתאם לכללי המשמעת החלים על עובדי השגרירות, מותר למעבידה לפטר עובד ללא הודעה מוקדמת רק מסיבות ביטחוניות, גניבה, הונאה וקבלת שוחד, כאשר השימוש בסנקציה זו ייעשה רק במקרה של "הפרות חמורות" או רק כמוצא אחרון, ולאחר שמוצו כבר סנקציות אחרות. העובדת הוסיפה, כי לאחר סיום החקירה היא סולקה מהשגרירות באופן משפיל, מבזה ואגרסיבי, תוך שאנשי ביטחון מלווים אותה החוצה. עוד טענה, כי מעמד החקירה לא היווה שימוע כדין, וכי למעשה המעבידה פיטרה אותה ללא שימוע כלל.

לטענת המעבידה, בנסיבות העסקתה של העובדת מחד ובנסיבות שהביאו לפיטוריה מאידך, התחייבו פיטוריה מעבודתה לאלתר, ויש בנסיבות אלה גם משום הצדקה לשלילת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. המעבידה טענה, כי עובדי המחלקה בה עבדה העובדת, ובכלל זה העובדת עצמה, נדרשו להפגין רמת אמינות ונאמנות גבוהים במיוחד, וכי התפקיד שמילאה העובדת היה רגיש מאד מבחינה ביטחונית, ועל רקע זה בולטת במיוחד חומרת המעשים שביצעה. מעשיה של העובדת היוו עבירה פלילית, הפרה של חובת הסודיות, הפרה של חובת הנאמנות של העובדת למעסיקתה וכן הפרה של תנאי העסקתה של העובדת בנסיבות חמורות במיוחד.

פסק הדין

------------------

חובתו של מעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד אותו פיטר מעבודתו מעוגנת בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), ותכליתה להבטיח לעובד קיום בכבוד עד שימצא מקום עבודה אחר. שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים, במלואה או באופן חלקי, אפשרית רק בהתקיים התנאים הקבועים בסעיפים 16 או 17 לחוק, כאשר במקרה שלפנינו חלה הוראת סעיף 17 לחוק. בנסיבות בהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על פי הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק, ניתן לקבוע גם כי לא חלה על המעביד חובה ליתן לעובד הודעה מוקדמת על פיטוריו (סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001).

הלכה פסוקה היא, כי הפיטורים עצמם, אף תוך תשלום פיצויי הפיטורים, מהווים "עונש" לעובד, וכי שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת נעשית במשורה במקרים חריגים בלבד. עוד קבעה הפסיקה, כי תכליתה של שלילת פיצויי הפיטורים הינה הענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע, וכן העברת מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. במקרה שלפנינו פוטרה העובדת מעבודתה על רקע העברת מידע מתוך השגרירות, לגורם חיצוני. אין חולק שהעובדת אכן העבירה מידע כאמור לידי עוה"ד שלא באופן רשמי, מבלי שקיבלה אישור לכך ומבלי שיידעה מי מהגורמים הממונים עליה על מעשיה.

בית הדין קבע, כי מעשיה של העובדת היו חמורים ביותר. לאחר איזון מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, קבע בית הדין, כי החלטת המעבידה לפטר אותה על רקע מעשים אלה, תוך שלילת זכותה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, הייתה צודקת. במעשיה, הפרה העובדת את תנאי העסקתה, את נהלי העבודה בהם הייתה מחויבת לדבוק ולהם הייתה מודעת היטב, נתנה פרשנות משלה לאותם נהלים ונטלה לעצמה סמכות-לא-לה להפר את הנהלים בהתאם לשיקול דעתה. לא זו אף זו, בעשותה את המעשים שעשתה, העמידה העובדת את המעבידה בסיכונים ביטחוניים ופליליים פוטנציאליים. בפסיקת בית הדין הארצי נקבע לא אחת, כי: "יחסי העבודה, כיחסי שיתוף מתמשכים, דורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב בתקופת קיומם... חובת הנאמנות ותום הלב החלות על העובד הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתנייה מפורשת בין הצדדים" (ע"ע 62/08 לבל דוד נגד חברת הדקה ה- 90 בע"מ).

במקרה זה, בו עבדה העובדת בתפקיד רגיש בשגרירות של מדינה זרה בישראל, חובת הנאמנות והאמון בה היא חבה כלפי מעסיקתה אף מוגברת יותר ביחס לחובות מסוג זה, המושתות על עובדים אחרים. בעשותה את המעשים שעשתה, הפרה העובדת באופן בוטה את החובות בהן היא נושאת, והפרת חובות אלה הייתה חמורה במיוחד, לאור היותה כרוכה בסיכון ביטחוני ופלילי למעבידתה, כמפורט לעיל. בנסיבות אלה לא מצא בית הדין כל פגם בהתנהלות המעבידה, עת החליטה לפטר את העובדת מעבודתה לאלתר. באשר להפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים מהעובדת עם פיטוריה, הרי שגם לעניין זה סבר בית הדין, כי החלטתה של המעבידה הייתה מוצדקת. לאור וותקה הרב של העובדת במעבידה ? 19 שנים ? התפקידים הרבים שמילאה במסגרת עבודתה בשגרירות וחובת האמון המיוחדת שניתנה בה במסגרת תפקידה האחרון, ידעה העובדת היטב כי מעשיה אינם תקינים, אסורים, וכי יש בהם כדי להעמיד את המעבידה בפני סיכונים מסוגים רבים. בנוסף, שקל בית הדין את מעשיה של העובדת גם על רקע ההשפעה שעשויה להיות למעשים על יתר העובדים במקום העבודה. מקום בו נעשו מעשים כה חמורים הנוגדים את כל נהלי העבודה במעבידה, כי אז התגובה בה נקטה המעבידה הינה התגובה המתבקשת בנסיבות העניין; שאם לא כן, עלול להיווצר הרושם בקרב עובדי המעבידה, כי מעשי העובדת היו לגיטימיים וחומרתם אינה רבה.

בעניין זה הונחה בית הדין ע"י הוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, ע"י האמור בתקנון העבודה, המונה את המעשים מהסוג שעשתה העובדת כמצדיקים עונש מירבי של שלילת מלוא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. בנסיבות המקרה, לא הייתה כל הצדקה להמשך העסקתה של העובדת, ואמצעי הענישה בו נקטה המעבידה היה מוצדק ותאם את חומרת המעשים שביצעה. באותן נסיבות קבע בית הדין, כי העובדת לא הייתה זכאית להודעה מוקדמת על פיטוריה וגם לא לחלף הודעה מוקדמת, ועל כן גם תביעתה בעניין זה נדחית.

בית הדין דחה את התביעה במלואה, וקבע, כי העובדת תשלם למעבידה 30,000 ש"ח + מע"מ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

(*) הכותבת - מומחית לדיני עבודה, המחלקה המשפטית "כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".