טענת התיישנות בהליך גבייה מנהלי בנוגע לחוב ארנונה

נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי, רשאי להתגונן בטענה שחוב המס (במקרה זה ארנונה) התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך ייזום הליך משפטי שבו הנישום הוא "תובע" לכאורה (ובמצב דברים רגיל אינו רשאי להעלות טענות הגנה). נוכח האמור, נקבע כי המבקשת אינה רשאית לחייב את המבקש בהפרש החיוב בארנונה באשר לתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות. השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים המבקש הוא הבעלים והמחזיק של דירה הנמצאת בתחום השיפוט של עיריית נצרת. שטחה המקורי של הדירה היה כ-79 מ"ר. בשנת 1992, לאחר שקיבל היתר בנייה, הרחיב המבקש את דירתו והגדיל את שטחה ל-198 מ"ר. עם זאת המשיכה המשיבה לחייב את המבקש בארנונה על פי גודלה המקורי (לפני ההרחבה). רק לאחר תקופה ארוכה עמדה המשיבה על טעותה. ביום 30.6.2002 פנתה המשיבה למבקש בדרישה לשלם הפרשי ארנונה, רטרואקטיבית, החל מיום 1.3.92, בגין הפער בין החיוב בפועל לבין החיוב כפי שהיה אמור להיות בהתחשב בגודלה האמיתי של הדירה. המבקש לא שילם את אשר נדרש ממנו והמשיבה פתחה בהליכי גבייה מינהליים. בתגובה הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית משפט השלום ובה עתר לקבל שני סעדים הצהרתיים חלופיים: הראשון, לפיו לא הייתה המשיבה רשאית לחייב אותו בתשלומי הארנונה באופן רטרואקטיבי; ולחלופין כי המשיבה לא הייתה רשאית לחייבו בתשלומי הארנונה בגין התקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות. יודגש כי המבקש לא חלק על אופן חיובו מעת הודעת המשיבה ולהבא אלא רק על החיוב לאחור. בתי המשפט השלום והמחוזי דחו את הבקשה ואת הערעור עליה, זאת בין היתר מהטעם שאין מדובר בחיוב רטרואקטיבי, שכן אין מדובר בשינוי שיטת החישוב, אלא בתיקון טעות חישובית. לעניין טענת ההתיישנות נקבע כי המדובר בטענת הגנה ומקום שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי הנישום אינו רשאי להעלות טענה זו בהיותו "תובע". לטענת המבקש, פסיקת העליון אוסרת על תיקון רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. לחלופין, לטענתו, לא היה מקום לחייבו בגין התקופה שעליה חלה ההתיישנות. המשיבה סומכת ידיה על פסקי הדין של בתי המשפט דלמטה. לפיכך, נדונו בפסק הדין הסוגיות הבאות: הראשונה - אם רשאית העירייה לתקן את הודעת החיוב באופן רטרואקטיבי, והשניה - אם נישום בסטטוס של תובע או עותר מנוע מלהעלות טענת התיישנות. דיון האם רשאית העירייה לתקן את הודעת חיוב הארנונה באופן רטרואקטיבי? בפסיקה נקבע כי לרשות מקומית יש סמכות לתקן את חיוב הארנונה באופן רטרואקטיבי, אולם בעשותה כן היא כפופה לעקרונות החלים על שינוי החלטה מינהלית. בענייננו מדובר בתיקון טעות חישובית "טכנית" בשומת הארנונה, הנובעת מהתבססות על נתון שגוי, ולא משינוי שיטת החישוב. כמו כן, קשה לקבל גם את טענתו של המבקש כי במשך כ-10 שנים לא היה מודע לטעותה של העירייה, על אף ששטח הדירה הוכפל ואף יותר מכך. לפיכך, לאור העובדה שמדובר בתיקון טעות חישובית טכנית ולאור חלקו של המבקש ביצירת הטעות, או לפחות בהתמשכותה, רשאית העירייה לתקן את החיוב. לאור האמור, נדחתה בקשת הערעור בסוגיה זו. האם בתיקון שומת הארנונה מוגבלת העירייה על ידי התיישנות? כאשר נישום אינו משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה, פתוחות לפני הרשות שתי דרכי פעולה. הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך (המסלול המשפטי). הדרך השנייה היא פנייה להליכי גבייה מינהליים (המסלול המינהלי). במסלול המינהלי ההוראות החלות הן, ככלל, הוראות פקודת המסים (גבייה) שחלקן אף משולבות בפקודת העיריות (נוסח חדש). הליכי הגבייה המינהליים מעניקים לרשות את הכוח לפעול לגביית חוב, וזאת בלי שהחוב יאושר קודם לכן בפסק דין של בית משפט. הליך הגבייה המינהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו לרשות. אם לא מילא הנישום אחר דרישת התשלום, ניתן לנקוט נגדו צעדי אכיפה במסגרת הליך הגבייה המינהלי. כידוע, אופייה של טענת ההתיישנות הוא אופי דיוני. כך קובע מפורשות סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 כי ההתיישנות אינה גורמת לביטול הזכות לגופא, אלא רק מקימה מחסום מפני תביעתה. לענייננו חשוב במיוחד המאפיין של טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד - מגן ולא חרב. המסלול הרלוונטי לתקיפת חיוב ארנונה בענייננו, הוא פנייה לבית משפט בדרך של עתירה מינהלית (או בעבר בתביעה לפסק דין הצהרתי). במסלול זה הנישום הוא התובע, לכן הוא עתיד להיתקל בטענה שאין הוא רשאי להעלות טענת התיישנות וזו כאמור טענת הגנה בלבד. מכאן עולה השאלה - האם נישום, שיכול להיות בסטטוס של תובע או עותר, לעולם מנוע מלהעלות טענת התיישנות? אכן, בהליך הבסיסי והרגיל, המבקש להעלות טענת התיישנות הוא הנתבע באותו הליך. ברם אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות חובש הטוען כובע אחר (בענייננו כובע של עותר). במיוחד הדבר כך כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען - הרי אין פתוחה בפניו דרך לחלוק על חיובו בתשלום הארנונה, בסכום שנדרש ממנו, שאינה מהווה תקיפה. לפיכך יש להתמקד בבחינת ההליך שבו נתבעת הזכות שכנגדה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות. יודגש: אין בדברים אלה כדי לכפור בהלכה שלפיה טענת ההתיישנות היא טענת הגנה בלבד. לשיטת בית המשפט, הטוען הוא בפועל "נתבע" בהליך זה, אף כי פורמלית הוא בסטאטוס של "תובע". זאת במיוחד משום שההליך הוא פועל יוצא של המעמד שנקבע בחוק להליכי הגבייה והדרך לתקיפתם. לפיכך ניתן להעלות טענת התיישנות גם אם המסגרת הפורמלית להעלאת הטענה היא פנייה יזומה של הטוען לבית המשפט. במצב דברים זה, בעת הפנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי או בעתירה מינהלית, הנישום הוא כבר "נתבע". הפנייה לבית המשפט באה כתגובה ל"תביעה", קרי ההליך המינהלי המנוהל נגדו. בנסיבות אלו יש לראות בהליך המינהלי שבו הנישום הוא "נתבע", ובהליך שיפוטי שבו פונה הנישום לבית המשפט מסכת אחת. מכאן שהטענות שמעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הן טענות ההגנה של ההליך הראשון - הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. אף מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות אין סיבה ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים. כל הרציונליים העומדים ביסוד טענות ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. זאת ועוד, תכליתם של הסדרי הגבייה המינהליים היא להעניק לרשות אמצעי אדמיניסטרטיבי נוח ויעיל לגביית החוב. הסדרי הגבייה המינהליים אינם מיועדים ליתן בידי הרשות יתרון מהותי כלשהו. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, באמצעות קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על שאלת ההתיישנות. טעם נוסף הוא הטעם שלא ליצור הבחנה בלתי עניינית בין מסלולי האכיפה השונים שבהם יכולה רשות להשתמש. כך, במקרים שבהם תבחר הרשות במסלול המשפטי חלף המסלול המינהלי, אין ספק כי הנתבע יהיה רשאי להעלות טענת התיישנות. כלומר, שאלת ההתיישנות תקום ותיפול על בחירתה של הרשות במסלול שבו תפעל למיצוי זכויותיה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן אין כל טעם ענייני הכורך יחד את מסלול האכיפה שבו בוחרת הרשות לפעול ואת טענת ההתיישנות. תוצאה בקשת רשות הערעור והערעור לגופו של עניין התקבלו בשאלת ההתיישנות - המשיבה אינה רשאית לחייב את המבקש בהפרשי החיוב בארנונה באשר לשנים שהתיישנו. בקשת הערעור בקשר לסמכות לתיקון הרטרואקטיבי של הארנונה נדחתה.

בבית המשפט העליון לפני כב' השופטים: א' פרוקצ'יה, א' חיות וד' ברלינר ניתן ב-20.6.2010