החזר הוצאות נסיעה של עובד רשות מקומית מותנה בהיזקקות לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה

העובדות -----------------

התובעים, שישה עובדי מתנ"ס (להלן: "העובדים"), המופעל ע"י חברת מוסדות חינוך ותרבות הרצליה (להלן: "המעבידה") הגישו תביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה.

לטענת העובדים, הם גרים במרחק העולה על 500 מטר ממקום עבודתם, ולא קיימת כל אפשרות להגיע באמצעות תחבורה ציבורית. לפיכך, הם זכאים להחזר הוצאות נסיעה, הן בהתאם ל"מבחן ההיזקקות" והן בהתאם לנוהל הקיים אצל המעבידה, לפיו כל העובדים מקבלים החזר הוצאות נסיעה מבלי לבדוק היזקקות לתחבורה ציבורית בפועל ומרחק ביתם ממקום העבודה.

פסק הדין -----------------

המצב המשפטי ---------------------- מקור הזכות להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה יכול שיבוא מהוראות חוזה העבודה בין הצדדים או מכוח צו ההרחבה, שהחיל את ההסכם הקיבוצי הכללי בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית.

באשר לעובדי הרשויות המקומיות, הזכות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, הסכם קיבוצי, אשר מתנה את הזכאות לתשלום בהיזקקות לתחבורה ציבורית. הוראות חוקת העבודה קובעות, כי "עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה".

ההלכה הפסוקה קובעת, כי חזקה על עובד, המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית (ע"ע 200/06 עירית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, מיום 22.5.2006).

"מבחן ההיזקקות" משמעו, כי רק עובד הזקוק לתחבורה זו או אחרת על מנת להגיע למקום עבודתו יהא זכאי לתשלום ואין הסעיף האמור בחוקה קובע מרחק מינימום כלשהו, או 500 מטר, או מספר תחנות אוטובוס, בין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו, כתנאי לזכאות.

בנוהל החברה למתנ"סים, החל על היחסים בין הצדדים, נקבע בענין הוצאות נסיעה, כי כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד מקסימום השיעור בצו ההרחבה בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש העובד בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". בית הדין הארצי לעבודה, פסק כי הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

הכרעת הדין ------------------ בית הדין פסק, כי במקרה שבנדון מדובר בעובדים המתגוררים בקרבת מקום עבודתם, במרחק שאינו באמת מצדיק אצל אדם סביר היזקקות לנסיעה.

במחלוקת בין גרסת העובדים לגרסת המעבידה, העדיף בית הדין את גרסת המעבידה. ככל שהמרחק בגבולות של 500 מטר ממקום עבודה רלבנטי, מדובר במרחק הליכה סביר שאינו דורש תחבורה ציבורית. העובדים לא הוכיחו, כי בפועל עשו שימוש באמצעי תחבורה על מנת להגיע למקום עבודתם וממנה.

על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק, ובהעדר נסיבות חריגות במצבם של העובדים או מי מהם, לא התקיים במקרה דנן "מבחן ההיזקקות". לא הוכחה טענת העובדים בענין קיומו של נוהג או נוהל לשלם לעובדים החזר נסיעות ללא קשר ל"מבחן ההיזקקות" ולמרחק של מקום מגוריהם ממקום העבודה. לכך יש להוסיף, כי במשך שנות עבודתם הארוכות יחסית של העובדים אצל המעבידה לא פנו בדרישה לתשלום הוצאות נסיעה.

משלא עמדו העובדים ב"מבחן ההיזקקות" לתחבורה כאמור בחוקת העבודה, הם אינם זכאים להחזר הוצאות נסיעה, ותביעתם נדחית.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".