מע"מ על כספים שנגבים ע"י חברה ומועברים לצד שלישי

חיוב במע"מ על כספים שנגבים על ידי חברה ומועברים לצדדים שלישיים תקציר ע"א 8669/07 צ.ד.א. אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ בית המשפט העליון דחה ערעור של חברה לניהול בתים משותפים, בגין חיובה במע"מ על סכומים שגבתה מדיירי הבתים והעבירה לצדדים שלישיים. נקבע כי אין לראות במערערת שלוחה של הדיירים לעניין הכספים המשולמים לה, ועל כן יש לראות את כל הסכומים המועברים מהדיירים ככלולים במחיר העסקה החייב במע"מ. רקע עובדתי המערערת היא חברה לניהול בתים משותפים ואחזקתם. בין תפקידיה היא מקבלת מהדיירים סכומי כסף, שאותם היא מעבירה לגורמים שלישיים. תמורת שירות זה גובה המערערת עמלה, שמחושבת כשיעור מסך הוצאות האחזקה הנגבות. כמו כן גובה המערערת מהדיירים מע"מ על כל הסכום המועבר לה. לטענת המערערת, בהעברת סכומים אלה לצדדים שלישיים, כגון חברת החשמל, היוותה המערערת "צינור" להעברה בלבד, ועל כן אין לראות בסכומים אלה תשלום על שירותיה או החזר הוצאותיה, ואין להחשיבם כחלק ממחיר העסקה בינה לבין הדיירים. בהתאם לכך הגישה המערערת תיקון לדוחות הכספיים. המשיב סירב לקבל את הדוחות המתוקנים, והוציא למערערת שומות על פי הדוחות המקוריים. המערערת הגישה השגות על כך, אולם המשיב דחה אותן. המערערת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, כשבפיה טענות פרוצדורליות ומהותיות. בית המשפט קמא דחה את הערעור, וקבע כי אופן התנהלותה של המערערת ופעילותה מלמדים כי פעלה כקבלן עצמאי שנותן שירותי ניהול ואחזקה כלליים, וכי לא פעלה כשלוח מטעם הדיירים. עוד נקבע כי המערערת לא קיימה את דרישות תקנה 6 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות מע"מ"), המהוות תנאי לסיווג תשלומים שהועברו לגורמים שלישיים כסכומים הפטורים ממע"מ. לא הוכחה הטענה כי יש לראות בה "מתחזק" כהגדרת המונח בסעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). מכאן הערעור דנן. בית המשפט קבע: על פי ההלכה, בכל מקרה ומקרה יש לבחון הן את הפרוצדורה - עמידה בתנאי תקנה 6 לתקנות מע"מ, והן את המהות - האם הנסיבות משמיעות כי העוסק משמש אך כמתווך לעניין התשלום לצד שלישי. שאלה נוספת שהעלה בית המשפט בהקשר זה היא: מיהו הגורם שיצר את החיובים שלגביהם מועברים הכספים לצד שלישי - העוסק או הלקוח. בית המשפט קיבל את קביעת בית המשפט קמא, כי המערערת לא עמדה בתנאים הקבועים בתקנה 6 לתקנות מע"מ. מחומר הראיות נמצא כי המערערת היא שקיבלה את הרוב המכריע של ההחלטות הנוגעות לאופי החיובים - היא שבחרה את קבלני המשנה וקבעה את היקף עבודות האחזקה, וכן הלאה. למערערת הייתה למעשה "נגיעה" נרחבת בכספים שעברו תחת ידיה, שכן היא קיבלה סכום חודשי כללי וקבוע, חילקה אותו וניהלה אותו כראות עיניה. המערערת אף לא הוציאה חשבונית ללקוח שבה צוין כי הסכום התקבל לתשלום הוצאות למען הלקוח, ואף לא הפקידה את הסכום לצדדים שלישיים בחשבון נפרד מן החשבון שבו הופקדה העמלה שקיבלה. לאחר בחינת הסכמי ההתקשרות, ונוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר להתנהלות המערערת בפועל, נקבע כי צדק בית המשפט קמא, וכי בנסיבות המקרה שלפנינו המערערת היא אינה שלוחה של הדיירים. מרבית ההחלטות הנוגעות לדרך התנהלותה של המערערת נתונות באופן בלעדי לשיקול דעתה, או לשיקול דעתה של החברה הקבלנית שהזמינה את שירותיה, ולא לדיירים. בהיותה נציגות על פי דין - לא ניתן לראות בנציגות הדיירים שלוח על פי חוק השליחות, התשכ"ה-1965, אלא היא שלוח מסוג אחר, מכוח חוק המקרקעין ובגבולות המותווים שם. נקבע כי אין לראות במערערת שלוחה של הדיירים לעניין הכספים המשולמים לה, לכן יש לראות את כל הסכומים המועברים מן הדיירים ככלולים במחיר העסקה החייב במע"מ. הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים על ידי כב' השופטים א' ריבלין - משנה לנשיאה, ע' ארבל וא' רובינשטיין ניתן ב-29.12.2009

התקציר מאת עו"ד יפעת פייטלזון-זכריה, מערכת "דינים ועוד", מבית "חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע"מ"