מתן ייעוץ וייצוג פרו בונו ע"י עו"ד מהסנגוריה הציבורית, מעלה חשש לניגוד עניינים, ולכן אסור על פי התקשי"ר
העובדות ------------- אלי פוקסברומר (להלן: "העובד") הועסק כשכיר בסנגוריה הציבורית (להלן : "המעבידה"). במקביל לעיסוקו כעובד מדינה, פעל העובד באופן פרטי בייצוג כעו"ד פרטי, אך ללא תמורה. בחלק מהתביעות בהן עסק באופן פרטי, הנתבעת הייתה המדינה. לאור זאת, נערך לו שימוע, בו ננזף וקיבל התראה, לפיה העובד אינו רשאי לעבוד כעובד מדינה וגם לייצג באופן פרטי.
העובד טען, כי עו"ד מהשירות המשפטי רשאי לייצג נזקקים פרו בונו בשעות הפנאי ואין לראות בייצוג משום עבודה פרטית כקבוע בתקשי"ר. העובד טען, כי הסייגים חלים על עבודה פרטית בשכר ולא על עיסוק "פרו-בונו".
מנגד, לטענת המעבידה, ככלל על פי התקשי"ר חל איסור על עובד מדינה לעבוד בעבודה פרטית, למעט במקום בו קיבל אישור לכך ועבודה פרטית כאמור מהווה עבירה משמעתית.
על-כך הוגשה תביעתו.
פסק הדין -------------- התקשי"ר הינו הסדר קיבוצי חד צדדי וככזה יש לפרשו כפי שמפרשים הסכם קיבוצי. יתרה מכך, ידוע לכל עובד המתקבל לעבוד בשרות המדינה, קל וחומר עורך דין, כי הוראות התקשי"ר מהוות את הקשר החוזי התעסוקתי המנהלתי שבין העובדים למדינה, וכי הוא כפוף להוראות התקשי"ר ומחויב לפעול על פיהן.
לא זו אף זו, בעת באים לפרש את ההסכם הקיבוצי יש לפרש את חלקו הנורמטיבי בדרך בה מפרשים חוק. לפי הוראות אלו, ככלל חל איסור על עובד מדינה לעבוד בעבודה פרטית, אלא אם קיבל אישור לכך.
בנוסף, עובד אף אינו רשאי לעבוד בכל עבודה, בין בשכר ובין ללא שכר, שיש בה משום ניגוד אינטרסים עם תפקידו או עבודתו. הגביל התקשי"ר וקבע את הכללים והסייגים למתן היתר לעבודה פרטית ובאופן מפורש וקטגורי קבע איסור גורף לכל עבודה פרטית של עובד השירות הציבורי (לתקופה הרלוונטית בעניין הנידון), והחל מ-2006 לכל עורך דין המשמש בתפקיד בשרות המדינה.
מעיון בהוראות התקשי"ר עולה, כי קיימים שלושה סייגים והם: כי אין ולא עלול להיווצר ניגוד עניינים, כי העבודה לא תתנגש עם מגבלות הזמן הקבועה בתקשי"ר ובנוסף, החשוב ביותר ? כי העבודה הפרטית לא תעבור על הסייגים, היינו איסור עבודה פרטית בתחום עיסוקו של עורך הדין.
לעניין טענתו של העובד, כי בהגבלה יש מעין פגיעה בזכות לחופש העיסוק נקבע, שמעבידים, ובכלל זה מעבידים ציבוריים, רשאים להטיל מגבלות על עבודה פרטית של עובדיהם, כאשר מטרת המגבלה הוא חשש לניגוד עניינים בין העבודה הפרטית לעבודה במקום הציבורי, פגיעה באמון הציבור, והחשש כי העבודה הפרטית תפגע ביכולתו של העובד לבצע את תפקידו.
נושא זה אף עמד במבחן הפסיקה, שקבעה כי הגבלת המדינה את עובדיה בתעסוקה פרטית נוספת הינה אינטרס לגיטימי של המעסיק ואינה עומדת בסתירה לחוק חופש העיסוק.
על עורכי הדין בשרות המשפטי חלים, בנוסף לכללי האתיקה של עובדי המדינה, כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, ומשעורך דין בשרות הציבורי משרת את האינטרס הציבורי, אין הוא יכול במקביל לתת ייעוץ פרטי, בין בשכר ובין שלא בשכר, ללקוחות מזדמנים, כך שעורך הדין בעבודתו הפרטית עשוי להימצא בניגוד עניינים אל מול האינטרס הציבורי.
המקרה הראשון אותו ייצג העובד פרו-בונו מהווה דוגמא מובהקת לניגוד עניינים, כך שלאחר קבלת טיפול של לקוח, התברר כי לא רק שהשעות בהן עליו לייצג את הלקוח מתנגשות עם שעות עבודתו בשרות הציבורי, אלא היה על העובד אף להגיש תביעה נגד המדינה ובכך העמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים מובהק. העובד מצא עצמו מייצג פרו-בונו לקוח במשפט נגד עורכי דין מהפרקליטות, איתם הוא עובד באופן שוטף בעבודתו הציבורית ועל כן הוא הועמד לדין משמעתי.
בית הדין היה סבור, כי ההגבלה על עיסוקו של עורך הדין בעבודה משפטית בתקשי"ר (פרטית או התנדבותית) נובעת משורה של שיקולים ענייניים ובראשם, החשש לניגוד עניינים, פגיעה באמון הציבור ואף פגיעה בטיב השרות אותו נותן עורך הדין, אם ייאלץ לעסוק בעבודה הפרטית על חשבון שעות עבודתו הציבורית.
כאשר נאסר מטעמים ראויים על אדם לעבוד בעבודה נוספת, הרי שלא נפגעת זכותו לחופש העיסוק, אלא זוהי מניעה העומדת במגבלות שנקבעו בסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק.
לאור זאת נקבע, כי דין טענת העובד, לפיה יש בהוראות התקשי"ר משום פגיעה בחופש העיסוק ובזכות עורכי דין לעסוק בעבודת פרו-בונו, להידחות. וכן נקבע, כי המעבידה פעלה כדין כאשר נקטה בהליך משמעתי על עבודת פרו-בונו שביצע העובד.
(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".
