בית המשפט המחוזי הרשיע את השותפים לקרטל המעטפות

השופט יוסף שפירא הרשיע את השותפים בקרטל המעטפות - שלושת יצרני המעטפות (גברעם, דפרון ואמקא) ומנהליהן וכן נגד יבואנית המעטפות (חברת אורק) ומנהליה. גברעם יוצגה על ידי עו"ד רותי ליטבק ועו"ד ארליך; דפרון יוצגה על ידי עו"ד דוד ליבאי; אמקא יוצגה על ידי עו"ד יוסי לוי; ואורק יוצגה על ידי עו"ד אורן גלעדי (ת"פ 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול ואח').

בפסק דין המשתרע על פני 311 עמודים דחה השופט שפירא את טענות הנאשמים לגבי אי קבלת אמרות עדים מחוץ לכותלי בית המשפט מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. השופט דחה את טענות הסניגורים לגבי הסתמכות התביעה על רישומי זכרונות דברים של החוקרים לגבי תוכן שיחות שניהלו עם הנחקרים – וקבע כי אין כל הוראה המחייבת את החוקר להציג את התרשומת שערך בפני הנחקר.

השופט שפירא אף דחה את טענת הנאשמים בדבר תיאום אוליגופוליסטי בין השחקנים בשוק המעטפות, מכוח היקפו של שוק המעטפות וחלקם היחסי של השחקנים בשוק. כאשר כל שחקן לוקח בחשבון במסגרת שיקוליו העסקיים אף את ההחלטות העתידיות להתקבל על ידי מתחריו כתוצאה מהחלטה זו או אחרת שיקבל. לטענת הסניגורים תיאום זה אינו אסור על פי דיני ההגבלים העסקיים. בית המשפט קבע כי לאור תנאי השוק ומבחן הגורם המצרפי החיובי – הוא דוחה את טענת התיאום האוליגופוליסטי.

השופט קיבל את טענת הסניגורים, כי השוק הרלבנטי הוא שוק הדיוור בכללותו ולא רק שוק המעטפות. אולם, יחד עם זאת עוד דחה את הטענה בדבר זוטי דברים וקבע כי זו טענה שיש לעשות בו שימוש במשורה.

באישום הראשון הרשיע בית המשפט את יצרני המעטפות כי החל משנת 1995 ועד לסוף 2002, הם סיכמו ביניהם על חלוקת הזכייה במכרזים של לקוחות ממשלתיים ולקוחות עסקיים - ביניהן: המדפיס הממשלתי, רשות הדואר, בזק, חברת החשמל, הבנקים, חברות כרטיסי האשראי, אוניברסיטאות ועוד. בית המשפט קבע כי הנאשמים הגבילו עצמם לגבי המחיר שהחברה הזוכה תציע; וכי הנאשמים ערכו התחשבנות בדיעבד וערכו איזון לעבודות עתידיות. אולם, השופט לא הרשיע את הנאשמים בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, כדרישת התביעה.

באישום השני הרשיע בית המשפט את כל הנאשמים (למעט אחד המנהלים של אמקא) כי בשנים 1997 ו-1998 הסכימו יצרני המעטפות שחברת אורק תחדל לייבא מעטפות לישראל ולא תשווק מעטפות שמקורן בייבוא. בתמורה להפסקת היבוא על ידי חברת אורק שולם לה סכום של כ-400,000₪. בית המשפט קבע כי עצם ביצוע התשלומים לאורק מהווה ראיות ישירות המשליכות על ביצוע ההסדר, ואף ראיות נסיבתיות חזקות. בנוסף לכך קבע בית המשפט כי הימנעות הנאשמים מלהעיד מהווה חיזוק וסיוע לראיות התביעה ודחה את טענות ההגנה, כי כאשר התביעה אינה מוכיחה את האישומים הנטענים בראיות כדבעי, אזי אין לזקוף לחובת הנאשמים את אי-העדתם; וכי לא ניתן לחזק ראיות שאינן קיימות. עוד קבע השופט, כי יש די בראיות עדי התביעה לקשור את התשלומים להתחייבות להימנע מלייבא מעטפות לישראל.

השופט קבע כי אורק היוותה יבואן דומיננטי של מעטפות ופעילותה הפריעה ליצרנים המקומיים, בפרט כאשר קנתה לעצמה דריסת רגל בשוק המוסדי.

באישום השלישי טענה התביעה כי באוקטובר 2002 הסכימו היצרנים לפרסם מחירונים חדשים למעטפות במסגרתם יעלו את המחירים לבתי דפוס, סיטונאים, ולחנויות ציוד משרדי בכ-10%. בית המשפט קבע כי אכן הוכח שהנאשמים נפגשו והסכימו על הוצאת מחירון חדש ומשותף. אולם, יסוד הכבילה לא התקיים לאור זאת שהוכח כי המחירון אינו מהווה את המחיר הסופי, אלא מחיר מוצא ממנו נקבעים שיעורי הנחה שונים.

לאור זאת בית המשפט זיכה את חברות גברעם ודפרון ומנהליהם מאישום זה; אולם הרשיע את חברת אמקא ומנהליה באישום זה, משום שלגביהם נקבע כי הייתה הסכמה אף לגבי שיעור ההנחות.