פיצוי בגין פיטורים בשל היעדרויות בזמן מלחמת לבנון

העובדות ------- וידי בן לולו (להלן: "העובדת") הועסקה כמנהלת חשבונות על ידי "בירמן עצים ופרזול בע"מ" (להלן: "המעבידה"), החל מחודש דצמבר 2005 ועד לחודש מרץ 2006, באמצעות חברת כוח אדם, ולאחר מכן ישירות על ידי המעבידה. ביום ה-23.7.2006, לאחר שחזרה העובדת מחופשה משפחתית, התברר לה כי עקב המצב הבטחוני באזור, מעונות הילדים והקייטנות לא עבדו, ועל כן הודיעה למנהל הכספים כי אין ביכולתה להגיע לעבודה. במהלך התקופה היא הצליחה להגיע לעבודה במשך יומיים באופן חלקי, ובשל טילים שנפלו במקום מגוריה, נאלצה להישאר בבית. שלושה ימים לאחר תום המלחמה הודיעה המעבידה לעובדת על סיום עבודתה.

לטענת העובדת, הבהירו לה כי סיבת פיטוריה היא היעדרותה מהעבודה, זאת בניגוד לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום (להלן:"החוק").

לטענת המעבידה, פיטוריה של העובדת היו מסיבות מקצועיות בשל אי שביעות רצונה מהעובדת ולא עקב היעדרותה בתקופת המלחמה.

פסק דין ------- מקום מגוריה של העובדת הוא בטבריה, והמפעל של הנתבעת נמצא באזור תעשיה גליל תחתון. שני מקומות אלה נמצאים בתוך "איזור ההגבלה" כהגדרה בחוק. המוסדות החינוכיים של הילדים בהם למדו או שהו נסגרו, בעלה של העובדת עבד באותה תקופה ולא נעדר מעבודתו, ולכן מתקיימים התנאים בסעיף 2 לחוק, עובדות אשר אינן מוכחשות על ידי המעבידה.

פיטורי העובדת נעשו בתקופה שבה, לפי סעיף 4 לחוק, חלה העברת נטל ההוכחה, ולכן על המעבידה להוכיח כי הפיטורים לא נעשו בניגוד לסעיף 2 לחוק, קרי, לא נבעו מהיעדרות העובדת בזמן המלחמה.

לטענת המעבידה, פיטורי התובעת היו בשל חוסר התאמתה המקצועית. המעבידה הביאה כראיה את עדותה של האחראית על התובעת שהעידה כי העובדת היתה הססנית, לא השתלבה חברתית והגזימה בתגובותיה הרגשניות להערות שהופנו כלפיה. עוד העידה, כי המליצה להפסיק את עבודת העובדת עוד לפני המלחמה, ואף רואיינו מועמדים לתפקיד אך לא נמצא אדם מתאים ולכן העובדת לא פוטרה. גם מנהל הכספים העיד על אי עמידתה של העובדת בשעות העבודה ועל קבלתה לעבודה כ"פשרה", לאור הקושי בקליטת העובדים באיזור המפעל. לבית הדין הוגשה רשימה של היעדרויות העובדים שנעדרו בזמן המלחמה, ביניהם עובדת שנעדרה 21 יום, ואף אחד מתוך אותם עובדים לא פוטר.

בית הדין הגיע למסקנה מתוך העדויות, כי אכן לא היתה שביעות רצון מתפקודה של העובדת, גם אם ייתכן כי העובדת לא היתה מודעת לכך. היעדרויותיה של העובדת היו "הקש ששבר את גב הגמל" והצטברו ליתר הנסיבות שכבר נשקלו לרעתה ולכן פוטרה בסוף המלחמה, על אף שלא נמצא מחליף. לאור זאת, בית הדין קבע כי היעדרויות העובדת בתקופת המלחמה השפיעו על עיתוי ההחלטה לסיום עבודתה של העובדת, ולכן מנוגדים להוראות סעיף 2 לחוק.

בית הדין פסק, כי העובדת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממוני, והיא גם אינה זכאית לפיצויי פיטורים בשל תקופת עבודתה הקצרה. על כן, בהתחשב במכלול הנסיבות שהביאו לפיטוריה, בית הדין חייב את המעבידה בתשלום בסך של 5000 ₪ כפיצוי בשל הפרת החוק.