מרכז חיים - מרב הזיקות בין אדם למקום מגוריו

עמ"ה 000172/01, עמ"ה 160/02 (טרם פורסם) • בבית המשפט המחוזי בנצרת • לפני: כב' סגן הנשיא נסים ממן • ניתן ב- 27.11.2006 • המערערים: רפאל ויפעת קריספל • המשיב: פקיד שומה צפת

העובדות רפאל קריספיל [להלן - "המערער"] עבד כשכיר בחברת סי.אי.סיסטם ישראל בע"מ, במגדל העמק. החל בשנת 1995, יפעת קריספיל [להלן - "המערערת"] הועסקה כשכירה בחברת בר שיווק והפצה בע"מ, העוסקת בהפצת עיתונים באזור הגליל העליון. החל ביום 1.1.1999, המערערת התחילה להפעיל עסק משלה לחלוקת עיתונים, תחת השם "שיר" שירות והפצה. פסק דין זה עוסק בשני ערעורים על מס הכנסה שהגישו המערערים: א. בעניין סירוב המשיב לקבל את טענת המערערים, כי מקום מגוריהם בשנות המס 1998-1996 היה בקריית שמונה ולהעניק להם הנחה ממס, בגין היותם תושבי העיר. ב. מתייחס לשנות המס 2000-1999, ובו נידונה שומה העוסקת בחיוב מס, בגין תוספת מחזור בעסק של המערערת, בתיאום הוצאה בלתי סבירה בעסק, בחישוב מאוחד ובתושבות המערערים בקריית-שמונה. פסק הדין בית המשפט דחה את הערעור בנוגע לנושא תושבות המערערים, וקיבל את הערעור על יתר הנושאים, כפי שיפורט להלן: תוספת מחזור בעסק בנימוקי השומה נטען, כי דוחות ניכויים, שהמפיצים הראשיים של המערערת העבירו למשיב, מצביעים על מחזור עסקאות, שהוא גבוה מן המחזור שעליה היא דיווחה. לטענת המערערת, היא דיווחה על הכנסותיה באופן מלא, התואם את החשבוניות שהוציאה. את דוחות הניכויים, שעליהם המשיב ביסס את השומה, הוציאו המפיצים; אין היא אחראית לאמור בהם ואם יש אי התאמה, על המשיב להפנות את השאלה למפיצים. עוד טענה המערערת, כי פנקסי החשבונות שלה מנוהלים על בסיס מצטבר, כך שהיא מדווחת על ההכנסות בטרם קיבלה את התשלום. תחילה, היא מוציאה את החשבונית, ורק לאחר מכן היא מקבלת את התשלום מן המפיץ הראשי, תוך כדי ניכוי המס במקור. במצב דברים זה, לא ייתכן שיש הכנסה שממנה נוכה מס במקור על ידי מפיץ ראשי, ושלא הוצאה חשבונית בגינה. בית המשפט פסק, כי השומה הוצאה אך ורק על יסוד הפער בין הדיווחים, בלי שפקיד השומה יבדוק, ממה נוצר הפער; ובלי שיפרט את החשבוניות המרכיבות את הסכומים, אם יש בכלל פירוט כזה ברשותו. באין התייחסות מצד המשיב לטענה, שהמערערת מדווחת על הכנסותיה על בסיס מצטבר, אין להשתית את השומה רק על כך, שהיא לא דרשה מן המפיצים הראשיים להחזיר את המס שנוכה ביתר. לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע, כי השומה בפריט זה אינה על פי מיטב השפיטה, ולכן היא מבוטלת. תיאום הוצאות בגין שכר עבודה בנימוקי השומה נטען, כי המערערת דיווחה בשנות המס 2000-1999 על הוצאות שכר גבוהות ובלתי סבירות. המשיב טוען, כי בדיקת תיקים של נישומים אחרים העלתה, שבענף זה, שיעור ההוצאות בגין שכר העבודה מתוך המחזור נע בין 36%-25%, לעומת כ-81% אצל המערערת. לאור זאת, המשיב לא הכיר במלוא ההוצאות שנדרשו, ותיאם אותן בשיעור, ביחס של 33% למחזור. המערערת טוענת, כי העובדות והראיות שנכללו בתצהירה הן כבדות משקל ולדעתה, היא עמדה בנטל להוכיח את אמיתות הוצאות שכר העבודה שדרשה, ואילו הבדיקה שעשה המפקח הייתה שטחית וסתמית. בית הדין קיבל את טענת המערערת, שההשוואה בין העסקים האחרים נוגעת לפריטים רבים, שחלק גדול מהם לא נבדק, ואלה שנבדקו - בעבורם ההשוואה אינה מועילה, לאור חוסר ההתאמה בין אופי העסק של המערערת לבין העסקים האחרים. אשר על כן, בית המשפט קיבל את הערעור גם בנושא זה, וביטל את השומה בפריט זה. חישוב מאוחד המערערים טענו, כי המערערת היא זו שניהלה את העסק על כל היבטיו. המערער, שעבד כשכיר, לא יכול היה ליטול חלק בניהול העסק. מדובר בשני מקורות הכנסה שונים, ולכן לא הייתה הצדקה לעריכת חישוב מאוחד. המשיב הסכים לקבלת הערעור בנושא זה, ולכן החישוב יהיה חישוב נפרד ולא מאוחד. תושבות עיקר המחלוקת, שבה בית המשפט נדרש להכריע, הייתה: האם הוכיחו המערערים, כי מרכז חייהם בשנות המס 2000-1996 היה בקריית שמונה. סעיף 11(ב)(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], קובע כי: "מי שהיה במשך כל שנת המס תושב קרית שמונה, זכאי באותה שנה לזיכוי ממס בשיעור 25% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית עד לסכום של 197,040 ש"ח". הגדרת "תושב" - על פי פסקה (א) לסעיף 11 לפקודה - הנה יחיד, שמרכז חייו באותו יישוב. תכלית ההטבה הגלומה בסעיף 11 לפקודה, לפחות בכל הנוגע לתושבי קריית שמונה, היא משמעותית. התכלית לעיל היא לא רק לעודד את ההגירה הפנימית לטובת קריית שמונה, אלא גם לפצות את תושבי העיר על עמידתם בתנאי ביטחון ותחבורה קשים, בהשוואה לתושבים אחרים במדינה. סעיף 11 לפקודה אינו מדבר רק במי ש"מתגורר" בקריית שמונה, אלא במי שמרכז חייו הוא בעיר הזאת. מגורים הוא עניין טכני, ואילו מרכז חיים הוא עניין ערכי אובייקטיבי. מי שמרכז חייו בעיר זאת צריך להתייחס למרב הזיקות האפשריות בין אדם למקום מגוריו. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על הפרטים האובייקטיביים, הנוגעים לחיי המערערים כמשפחה וכיחידים, וגם על כך שגרסתם בלתי סבירה בכמה נקודות. המבחנים הקובעים לעניין התושבות הם מבחנים אובייקטיביים שאינם תלויים בדבר, והם נובעים מפעולות שנעשו בדרך הרגילה ועל דרך השגרה. בית המשפט בחן את העדויות שהובאו לפניו וקבע, כי למערערים היו זיקות רבות וחזקות פי כמה לקריית אתא, באופן שמסיר מעל הפרק את האפשרות, שמרכז חייהם עד שנת 2000 היה בקריית שמונה. בית המשפט הגיע למסקנתו בהסתמך על הנתונים המפורטים להלן: המערערים לא השכירו את הדירה שבבעלותם, בקריית אתא, במשך התקופה שבה גרו לטענתם בקריית שמונה, ומדובר בכמה שנים; הדירה, הושכרה לראשונה רק בחודש יולי 2000, ככל הנראה, לקראת המעבר האמיתי לקריית שמונה, והמערערים לא נתנו הסבר על כך; בד בבד, המערערים המשיכו לשלם את הארנונה העירונית בגין הדירה, בקריית אתא, שעמדה כל העת ריקה; צריכת המים והחשמל בדירה, בקריית אתא, בתקופה שבמחלוקת מתאימה לצריכה של משפחה ממוצעת; התינוקת שיר נולדה למערערים בשנת 1997, בבית חולים בחיפה, על אף שהמערערים התגוררו בקריית שמונה; מרב הרכישות, שהמערערים ביצעו באמצעות כרטיסי האשראי שלהם, בשנים 1999-1996, נעשה באזור קריית אתא, חיפה והסביבה; השירותים הרפואיים ניתנו למשפחת המערערים בסניף קריית אתא. בית המשפט קבע, כי אכן, למערערים הייתה זיקה כלשהי לקריית שמונה, אך אין בה כדי לעשות את העיר הזאת למרכז חייהם של בני הזוג בתקופה שבמחלוקת. הראיות האובייקטיביות, החותכות שלעיל, מעידות על מגורים מלאים לכל דבר ועניין בקריית אתא. לכן נסתרת טענתם בדבר מגורים, כביכול, בקריית שמונה, ולכן אין הם זכאים להטבת מס מכוח סעיף 11 לפקודה. הערעור בנושא זה נדחה. ביתר הנושאים שפורטו לעיל - הערעור התקבל.