לא ינוכו הפרשי שערוך פקדונות שגובות חברות הגז

תקציר ע"א 6557/01, ע"א 8849/01, ע"א 9391/01 - י' (טרם פורסם) בבית משפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים • כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק, כב' השופטת ע' ארבל וכב' השופטת א' חיות • ניתן ב-20.11.2006 • המערערות בע"א 6557/01: 1. פז גז חברה לשיווק בע"מ, 2. פז גז 1993 בע"מ • המערער בע"א 8849/01: פקיד השומה למפעלים גדולים • המערערת בע"א 9391/01: החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ • המשיב בע"א 6557/01 ובע"א 9391/01: פקיד השומה למפעלים גדולים • המשיבות בע"א 8849/01: 1. פז גז חברה לשיווק בע"מ, 2. פז גז 1993 בע"מ עובדות פסק הדין שלפנינו הינו דיון מאוחד בשלושה ערעורים על פסקי דין שנתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב. הסוגיה המרכזית, שנידונה בפסק הדין, היא: האם, ומתי, יותר לחברות הגז המערערות לנכות הוצאות בשל שערוך פיקדונות שקיבלו מלקוחותיהן - בהתאם לסעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"] ? לקוח חדש, המתקשר עם אחת מחברות הגז, חייב לחתום על חוזה התקשרות כתנאי לקבלת השירות מהחברה. אחת מדרישותיו של חוזה ההתקשרות היא הפקדת סכום כסף שמפקיד הלקוח בידי חברת הגז עם תחילת תקופת ההתקשרות. הפיקדון אמור להיות מוחזר ללקוח לאחר סיום ההתקשרות בינו לבין חברת הגז, ובתנאי שלא נותרו ללקוח כל חובות כלפי החברה, ובתנאי שהוא מחזיר במצב תקין את הציוד שניתן לו בהשאלה. סך הפיקדון נקבע מזמן לזמן בצווים שמוציא שר המסחר והתעשייה. הפיקדון, המוחזק בידי חברות הגז, מוצמד לסך הפיקדון, הנדרש ממתקשר חדש; דהיינו: כאשר מסיים לקוח את ההתקשרות עם חברת גז כלשהי, מוחזר לו הפיקדון בסך הפיקדון שנדרש לשלם באותה עת לקוח חדש של החברה. ככלל, משתמשות חברות הגז בכספי הפיקדונות הללו לצורך מימון ציוד לחברה הנמנה עם נכסיה הקבועים. במסגרת ערעור, שהגישה אמישראגז בשנת 1982 לבית המשפט המחוזי על שומות שערך המשיב, נידון עניין מיסוי הפיקדונות שנותנים לה לקוחות חדשים. בעוד המשיב ראה בפיקדונות אלה הכנסה חייבת במס, סברה אמישראגז כי אין למסות אותם כהכנסה חייבת; שכן, החברה מחויבת להחזיר את הפיקדונות ללקוחותיה, ולפיכך - במקביל להכנסה, ישנה התחייבות בסכום זהה. מחלוקת נוספת נגעה בסכומי שערוך הפיקדונות. מאחר שחברת הגז מחויבת להחזיר ללקוח הפורש ממנה את סכום הפיקדון, כסכום הפיקדון הנדרש מלקוח חדש באותה עת - הרי בכל פעם, שמועלה סך הפיקדון בצו של שר המסחר והתעשייה, נאלצת חברת הגז לעדכן, ולהעלות, את הסכום שהיא מתחייבת להחזיר ללקוחותיה בעת פרישתם מן החברה. לטענת אמישראגז - יש להתיר לה לנכות את הפרשי שערוך הפיקדונות כהוצאות מהכנסתה החייבת במס בהתאם לסעיף 17 לפקודה. בפסק הדין, שנתן בבית המשפט המחוזי השופט פלפל, נקבע, כי אי אפשר לומר, שסכומי הפיקדונות, שנותנים לאמישראגז לקוחותיה, הופכים להיות הכנסה בידה החייבת במס. באשר לסוגיית שערוך הפיקדונות - בחן בית המשפט את הסוגיה על פי התנאים, שנקבעו בפסיקה להתרת ניכוי הוצאות בגין חוב תלוי. בית המשפט קבע, כי יש לבחון את הסיכויים להחזרת כלל הפיקדונות ולא את סיכוייו של כל פיקדון פרטני להיות מוחזר ללקוח; ובמקרה דלעיל קיימת סבירות נמוכה ביותר לאפשרות, שאמישראגז תעמוד לפתע בפני דרישה להחזיר את כל הפיקדונות או חלק ניכר מהם. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי מדובר כאן בחוב תלוי, שאין להתיר לאמישראגז לנכותו אלא כאשר מוחזרים הפיקדונות בפועל לידי הלקוחות. שנים אחדות לאחר מתן פסק הדין בידי השופט פלפל בבית המשפט המחוזי הגישה אמישראגז לבית המשפט המחוזי ערעור על שומות, שערך המשיב לשנות מס שונות. במסגרת הערעור קיבלו הצדדים את קביעתו של השופט פלפל בפסק דינו, כי הפיקדונות הנמסרים לאמישראגז הם בגדר התחייבות ודאית, אשר אינה יוצרת אירוע מס. עם זאת, שבו והעלו הצדדים את סוגיית ניכויים של סכומי שערוך הפיקדונות כהוצאה בהתאם לסעיף 17 לפקודה. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי השאלה אשר לפניו היא שאלה של עיתוי; זאת - מאחר שברור לכול, כי אמישראגז תורשה לנכות מהכנסתה החייבת במס את הפרשי שערוך הפיקדונות אשר הוחזרו בפועל ללקוח הפורש מהחברה. עם זאת, המחלוקת היא: האם יותר הניכוי כבר בשלב, שבו מתפרסם צו חדש מטעם שר המסחר והתעשייה המעדכן את סך הפיקדון שרשאית חברת הגז לגבות מלקוחותיה החדשים; כי אז גדלה, לכאורה, ההתחייבות של חברת הגז כלפי לקוחותיה, או הניכוי יותר רק בהשבת הפיקדון בפועל לצרכן. בית המשפט קבע, כי כל עוד לא יתרחשו שני אירועים - (א) ביטול חוזה ההתקשרות ו-(ב) החזרת הציוד לחברה במצב תקין - לא יוכל החוב בשל הפיקדון להתגבש סופית; ובמקרה דלעיל - הספק בדבר סיכויי השבתם של הפיקדונות עם הפרשי השערוך הופך את ההתחייבות לחוב תלוי. לפיכך, עבר בית המשפט לבחינת העיתוי, אשר בו יותר ניכוי הוצאות השערוך. על פי הפסיקה - קיימים שלושה תנאים לצורך ניכויה של התחייבות עתידית: ● התנאי הראשון לצורך הניכוי האמור - הכללת ההפרשה בגין ההתחייבות העתידית במאזן על פי כללי החשבונאות המקובלים. בית המשפט קבע, כי מבחינה חשבונאית אפשר לראות בהפרשי השערוך התחייבות ודאית; ולפיכך - התנאי הראשון מתקיים. ● התנאי השני לצורך הניכוי האמור - אפשרות לאמוד את סך ההתחייבות העתידית בדיוק מרבי תוך שימוש בכלים חשבונאיים. בית המשפט קבע, כי גם תנאי זה מתקיים; שכן - כל המומחים הסכימו, כי בפועל אפשר לאמוד את סך החוב בהכפלת מספר הפיקדונות במחיר הפיקדון, כפי שאכן עושה אמישראגז. ● התנאי השלישי לצורך הניכוי האמור - הוכחת קיומה של סבירות קרובה לוודאי לאפשרות הפיכתו של החוב לחוב סופי. בית המשפט חלק על גישתו של השופט פלפל, שלפיה יש לבחון, כמכלול, את התקיימות התנאי בנוגע לפיקדונות. לטעמו, יש לבחון את התנאי באשר לכל פיקדון בנפרד; דהיינו: אם יותר ניכויים של הפרשי שערוך בגין פיקדון אחד - הרי יותרו ניכויים של הפרשי השערוכים בגין כלל הפיקדונות. עם זאת, קבע בית המשפט, כי תנאי זה אינו מתקיים בענייננו. בית המשפט קבע, כי אורך תקופת החזקת הפיקדונות מלמד על סיכויים ריאליים קטנים לדרישה מצד הלקוחות להשבתם, וכי הסבירות שלפחות חלק מן הפיקדונות לא יוחזרו בסופו של דבר לידי הלקוחות היא סבירות גבוהה; ולכן - חלקו זה של הערעור נדחה. המשך פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הפרשי שערוך הפיקדונות עסק בהשלכת חוקי האינפלציה על הסוגיה. בית המשפט דחה את הערעור של אמישראגז בכל הנוגע להפרשי שערוך הפיקדונות; זאת - מכיוון, שהפתרון לקושי שהעלתה אמישראגז מצוי, לטענתו, בתקנות מס הכנסה (ניכוי לחברת גז), התשמ"ז-1987 [להלן - "תקנות הגז"]. זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בעניין אמישראגז ניתן פסק הדין בערעורה של חברת פז גז. באורח שונה מבחברת אמישראגז - הציגה פז גז את הפיקדונות בדוחותיה הכספיים לפי 45% מערכם. למרות זאת - היא טענה, כי היא זכאית להציג, ולקבל, ניכוי בגין הוצאות שערוך הפיקדונות בשיעור 100% מערך הפיקדונות. בית המשפט הגיע למסקנה זהה גם במקרה זה וקבע, כי הסבירות שלקוח החברה יקום וידרוש את הפיקדון שהפקיד בידיה היא סבירות נמוכה ביותר; ועל כן, פז גז אינה זכאית לניכוי הפרשי השערוך בגין הפיקדונות. טענה נוספת מאת פז גז, אשר דחה בית המשפט, הייתה אפלייתה לרעה לעומת מוסדות כספיים, אשר רשאים לנכות את שערוך פיקדונות לקוחותיהם מדי שנה. בית המשפט הבחין בין שני סוגי הפיקדונות, וציין כי - בניגוד לפיקדונות שבידי מוסדות כספיים - הרי כאשר עסקינן בפיקדונות חברות הגז אין מדובר בהלוואה בפועל; שכן, ללקוח המפקיד לא צומחת כל הכנסה מפיקדונות אלה. אשר על כן - גם ערעורה של חברת פז גז נדחה ככל האמור בהתרת הניכוי של הפרשי שערוך הפיקדונות. פסק הדין בית המשפט העליון קבע, כי במקרה דלעיל, אין ספק, שהפרשי שערוך הפיקדונות הם הוצאה המותרת בניכוי, והמחלוקת בין הצדדים נסבה על עיתוי התרת הניכוי. בית המשפט חלק על קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה יש לבחון כל פיקדון בנפרד; זאת, מכיוון שבחינת כל פיקדון בנפרד אינה מציגה נאמנה את המציאות. שהרי אין חולק, כי כל צרכן לעצמו יכול, בכל עת שיחפוץ, לסיים את קשריו עם חברת הגז, להחזיר לה את הציוד המושאל במצב תקין ולקבל חזרה את פיקדונו. הפתרון הראוי, לדעת בית המשפט, הוא: בחינה, אם אפשר, על סמך נתוני העבר, לקבוע שיעור פיקדונות משוער, אשר צפוי כי יוחזר לצרכנים ולהתיר ניכוי שיעור זה. דהיינו: אם אפשר להעריך, כי כלל הפיקדונות, או שיעור מסוים מהם, יוחזרו בהסתברות מסוימת - יש לחשב את תוחלת החוב הצפוי ואת הסכום המתקבל להתיר בניכוי. אין ספק, כי הפרשי שערוך הפיקדונות הם בגדר חוב תלוי; שכן - קיימת בחוב זה אי ודאות באשר לסיכויי התממשותו בפועל. באשר לתנאי התרת הניכוי של חוב זה - חזר בית המשפט העליון על פסיקתו של בית המשפט המחוזי וקבע, כי אין להתיר את ניכויים של הפרשי השערוך. נתוני העבר, שהביא המשיב לפני בית המשפט המחוזי, לימדו, כי אי אפשר להגיד - מעבר לפיקדונות אחדים במספר זעום הבטל בשישים - כי ישנה הסתברות גבוהה להחזרת שיעור כלשהו של פיקדונות. הדבר נובע מגורמים אחדים, כגון: העדר תחרות בשוק הגז, ומכך - מעבר מועט ביותר של צרכנים מספק גז אחד למשנהו - מעבר, שהיה מחייב את הפסקת ההתקשרות של הצרכן עם ספק הגז העכשווי באותה העת והחזרת הפיקדון ממנו לצרכן. ועוד: בהסכמים בין חברות הגז לבין הצרכנים מותנית החזרת הפיקדון בהשבת הציוד המושאל לצרכן במצב תקין ובהיעדר חובות של הצרכן לחברה; וייתכן, כי חלק מהצרכנים, אם לא רובם, לא יזכרו את דבר הפקדת הפיקדון בעת שירצו לנתק את ההתקשרות עם ספק הגז שלהם; ולכן - לא ידרוש הצרכן את השבת הפיקדון לידיו בעת עזיבת הצרכן את החברה. לעניין טענות חברות הגז, כי מתחוללים שינויים ניכרים במשק הגז, אשר יגבירו את התחרות בענף המשקים הביתיים ויגרמו למעבר צרכנים בין ספק גז אחד למשנהו, דבר שיגרום להחזרת חלק נכבד מהפיקדונות לצרכנים - קבע בית המשפט העליון, כי השינויים במשק הגז שהוצגו הם בגדר ספקולציות רחוקות בלבד, אשר אי אפשר להסתמך עליהם לצורך הקביעה שהחזרת הפיקדונות הפכה לחוב אשר הסתברות החזרתו הינה גבוהה. אשר על כן, קבע בית המשפט העליון, כי אין לאפשר לחברות הגז לנכות מהכנסתן את הפרשי שערוך הפיקדונות; שכן, אין הם עומדים בתנאי הדורש הסתברות גבוהה להפיכתו של החוב התלוי לחוב מוחלט. לעניין השפעת חוקי האינפלציה - חברות הגז מממנות, לפחות חלק, מרכישת מכלי הגז שבשימוש הצרכנים באמצעות כספי הפיקדונות. הקושי הנוצר הוא, כי נכס קבוע זה אינו מוגן, לכאורה, מפני אינפלציה. הפיקדונות המממנים אותם הם בגדר הון זר, אך בניגוד למצב הרגיל, לא מתאפשר ניכוי של הפרשי השערוך המצטברים על הון זה. נוסף על זאת, מאחר שמכלי הגז הם נכס קבוע - הרי להכנסת חברות הגז אף מתוספת בגינם תוספת בשל אינפלציה כקבוע בחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985. כלומר: אף על פי שהמצב המשפטי הוא שלא מוענקת לחברות הגז הגנה כפולה מפני האינפלציה; שכן, הפרשי השערוך אינם מותרים בניכוי, עדיין חלה עליהן התוספת בשל אינפלציה, שבאה למנוע את כפל ההגנה. המצב כיום הוא שהפיקדונות אינם מוכרים כהכנסה לצורך מס אלא כהתחייבות; ולכן, אין הם נכללים בהון העצמי של החברה. בית המשפט קבע, כי מצב זה אינו יוצר עיוות כלכלי המצדיק את ביטול התקנות; וזאת, בשל העובדה שחברות הגז אינן ממוסות על הפיקדונות כהכנסה, אף על פי שמנקודת מבט כלכלית היה מקום לראותם כהכנסה. החיסרון בכך הוא שהן אינן מקבלות את שערוך הפחת בעבור פיקדונות אלה; אך כאמור, המשוואה בכללותה פועלת לטובתן, ומכל מקום - לא הוכח אחרת. לאור האמור והמפורט לעיל, דחה בית המשפט את הערעורים של חברות הגז לעניין שערוך הפיקדונות. עניין נוסף, שעליו נסב ערעורה של אמישראגז הוא סיווגם של כספים המכונים "מקדמות". כספים אלה, בדומה לפיקדונות, נגבים מכל לקוח חדש, המתקשר עם אמישראגז בחוזה לאספקת גז ממרכזיה, כמקדמה בעבור מלאי הגז המצוי במרכזיית הגז, שאליה מתחבר הלקוח. אמישראגז מתחייבת, כי בעת פרישתו של הלקוח יוחזרו לו כספי המקדמות, כשהם משוערכים לפי סכום המקדמה הנגבה בעת הפרישה מלקוח חדש. המשיב סבר, כי יש להתייחס אל המקדמות כאל הכנסה שאין כנגדה הוצאה שמותר לנכותה, אלא במועד החזרתן של המקדמות בפועל לידי הצרכן; ומכאן - המחלוקת בין הצדדים. בית המשפט המחוזי בחן את המצב המשפטי והעובדתי הנוגע למקדמות וקבע כי בפועל לא הוחזרו המקדמות לצרכנים; ומאחר שהסיכויים להשבת המקדמות, כולן או חלק מהן, הוא נמוך ואף מזערי, אין לראות בהן התחייבות אלא הכנסה. בית המשפט דחה את ערעורה של אמישראגז אף בנקודה זו, והוא קבע, כי - בנסיבות העניין, ועל סמך קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי - אפשר לומר, כי המקדמות מהוות מעין תשלום מראש, או שיפוי בגין הוצאות מימון של החברה. לפיכך, גם מסיבה זו - יש להתייחס אל הכספים הללו כאל הכנסה בעת קבלתם. אמישראגז העלתה בערעורה טענות נוספות בדבר חובות אבודים ומסופקים, התחייבות לעבודות עתידיות, וכן הפרשות בגין תשלומים לקבלנים עצמאיים; ואת אלה, כולן, דחה בית המשפט העליון. עניין נוסף, שעליו נסב ערעורה של פז גז, הוא הגדלת שיעור הפחת, שניתן לה בניכוי בגין מוני הגז, אשר אותם היא מפעילה. בעניין זה נחלקו דעותיהם של השופטים; ולבסוף נתקבל, בעניין זה, בדעת רוב, פסק דינה של השופטת ש' חיות. השופטת ארבל סברה, בדעת מיעוט, כי יש לקבל בעניין זה את ערעורה של פז גז, וכי על המשיב להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו בתקנה 4 לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 [להלן - "תקנות הפחת"] ולקבוע, כי הפחת יהיה בשיעור 14%, במקום הפחת בשיעור הסטנדרטי הקבוע: 7%. לדעת השופטת ארבל, הביטויים "למעלה מן השיעור הרגיל" ו"משמרות נוספות", הנזכרים בתקנה 4 לתקנות הפחת, מכוונים לבטא קצב עבודה, וכאשר נישום משתמש במכונה או בציוד מעבר לקצב העבודה הרגיל באותה מכונה או באותו ציוד, אפשר לומר, כי הוא מפעיל את הנכס במשמרות נוספות. כך גם כאשר נישום משתמש בנכס, אשר מעצם טבעו עובד בקצב גבוה מהרגיל במכונות וציוד בדרך כלל. פרשנות רחבה זו של החריג הקבוע בתקנה 4 לתקנות הפחת מתיישבת עם תכלית התקנות, המיועדת לקרב ככל האפשר את שיעורי הפחת שמותר לנכותם אל שיעורי הפחת המתקיימים בפועל בנכס. לדעתה של השופטת חיות - אכן, לשון החיקוק אינה חזות הכול; וככל שהלשון מאפשרת פירושים שונים יש להעדיף תמיד את פירוש החוק, אשר מגשים באופן מיטבי את תכליתו. אולם, במקרה הנידון קשה למצוא בתקנה 4 לתקנות הפחת נקודת אחיזה לשונית לפירוש, שאליו מכוונת חברת פז גז. לשון התקנה, כפשוטה, מדברת באותם מקרים, שבהם נעשה בנכס שימוש מאומץ באורח מיוחד, החורג מן השימוש הרגיל בו והגורם לפחת מוגבר. חריג זה אינו כולל ציוד, כגון מוני גז, אשר מטבע בריאתם ומעצם טיבם הם מיועדים למדוד את השימוש בגז, ככל שיש שימוש, לאורך כל שעות היממה. לפיכך - קשה לומר, כי ציוד מסוג זה בא בגדר הציוד, אשר בשל הפעלתו ב"משמרות נוספות" נגרם לו פחת "למעלה מן השיעור הרגיל". גישה המרחיבה את גדר המקרים, שאפשר לכלול במסגרת החריג על פי תקנה 4 לתקנות הפחת, עלולה לגרור את רשויות המס אל התדיינויות רבות באשר לשיעורי פחת התואמים את מידותיו המסוימות של כל נישום ונישום. כטיבם של כללים אחידים - יש אמנם מידה של שרירות במנגנון האחיד הקבוע בתקנות הפחת. אולם, זה המחיר, שבחר מתקין התקנות לשלם לצורך השגת יעילות ונוחות בחישוב הפחת לצורכי מס; ונראה כי אל התכלית הזו ראוי לכוון בפרשנות תקנה 4 לתקנות הפחת. בית המשפט העליון קיבל את קביעתה של השופטת חיות ודחה בדעת רוב את ערעורה של חברת פז גז בעניין שיעור הפחת בגין המונים. העניין האחרון שנידון הוא ערעורו של המשיב בעניין הוצאות מימון בגין הלוואה, אשר ייעודה הוא חלוקת דיווידנד. חברת פז גז 1993 בע"מ היא תוצר של מיזוג עסקי בין שתי חברות - פז גז חברה לשיווק בע"מ, וחברת פטרולגז בע"מ. כדי להשוות את שווי שתי החברות המתמזגות, היה צורך להקטין את שוויה של פז גז באופן שלאחר המיזוג יחזיקו בעלי מניותיה ב-50% מהון המניות של החברה הממוזגת ובעלי מניותיה של פטרולגז יחזיקו ב-50% הנותרים. מהלך זה בוצע על ידי חלוקת דיווידנד לבעלי המניות. לשם כך - נטלו 2 החברות המתמזגות הלוואות, ובו ביום הן חילקו דיווידנד לבעלי מניותיהן. לאחר המיזוג - נטלה על עצמה החברה הממוזגת את התחייבויותיהן של 2 החברות המתמזגות למען ההלוואות האמורות, והיא ביקשה לנכות בגינן הוצאות מימון, אשר שילמה על קרן ההלוואות. פקיד השומה סירב להתיר את הניכוי. בית המשפט המחוזי קבע, כי אי אפשר לנתק את הקשר בין ההלוואות, שנטלו החברות המתמזגות לצורך חלוקת דיווידנד לבין ההתחייבות שנטלה על עצמה פז גז לפרוע התחייבויות אלה. בית המשפט קבע, שחלוקת הדיווידנד נועדה לצורך השוואת שיעורי ההחזקות של בעלי המניות בכל אחת מהחברות המתמזגות, ודחה את טענתו של המשיב, שלפיה המניע לחלוקת הדיווידנד היה לזכות בפטור ממס אגב מיזוג בהתאם לסעיף 103ב לפקודה. בית המשפט המחוזי נקט את הגישה הכלכלית; ועל פיה הוא קבע, כי גם אם אין מתקיים קשר ישיר בין ההלוואות, שלקחו החברות המתמזגות לייצור הכנסה - הרי מתקיים אמנם קשר עקיף ביניהם. קשר זה נובע משקילות כלכלית: בין מצב, שבו הונה העצמי של החברה מופנה אל חלוקת דיווידנד בעוד לצורך מימון הצרכים העסקיים נלקחות הלוואות, לבין מצב, שבו נלקחה הלוואה לצורך חלוקת דיווידנד בעוד הונה העצמי של החברה שימש למימון פעילויות עסקיות. בית המשפט העליון הפך את החלטתו של בית המשפט המחוזי וקבע, שהן סעיף 17 לפקודה והן נימוקי מהות נוספים, מצדיקים, ככלל, לבחון את התקיימותו של קשר ישיר בין הוצאה לבין ייצור הכנסה, ולא לאפשר ניכוי הוצאות על בסיס קשר עקיף בין השניים. בית המשפט העליון קבע, כי אמנם לכלל זה יש ליצור חריגים, שבהם מוצדק - באופן מיוחד - לנקוט את הגישה הכלכלית ולהכיר בקשר העקיף, אך מדובר בחריגים ולא בכלל; וגישת בית המשפט המחוזי עלולה לפתוח פתח רחב מדי לטענות בדבר קשר עקיף בין הוצאה לבין ייצור הכנסה. אשר על כן, אין הצדקה לסטות במקרה זה מהכלל, אשר לפיו לא ינוכו הוצאות מימון בגין הלוואה, שנלקחה באופן ישיר וברור בעבור צרכים פרטיים. לאור האמור והמפורט לעיל - קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של המשיב וקבע, כי אין להתיר לפז גז את ניכוי הוצאות המימון, שנצמחו בשל ההלוואות, אשר נלקחו, ואשר חולקו כדיווידנד לבעלי המניות. הערכת המערכת: ראה נייר עמדה בכתבתו של רו"ח נדב הכהן: "חברות הגז 'חטפו' פגז". הכותבת - מומחית לדיני עבודה במחלקה המשפטית, בחברת "חשבים ה.פ.ס".