חברות הגז "חטפו" פגז

לפסק הדין המקיף, שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, בערעורי המס של פז-גז חברה לשיווק בע"מ, פז גז 1993 בע"מ, והחברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ [להלן ביחד - "חברות הגז"] - עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. בין היתר, בפסק הדין האמור ניתן היתר בעקיפין, ובוודאי שלא מתוך כוונה, למה שעלול להיחשב לפרשנות "גמישה" של דיני המס על ידי פקיד השומה. ברשימה זו נתאר, באופן תמציתי ביותר, את ההחלטות העקרוניות שנכללו בפסק הדין האמור, ונעיר מספר הערות עליהן. 1. שערוך הפיקדונות שנתקבלו מלקוחות ההחלטה: בית המשפט קבע, כי לא יותר ניכוי לצורכי מס של הוצאה (שטרם שולמה) משערוך הפיקדונות, שנתקבלו מן הלקוחות (להבטחת תנאי ההתקשרות עם חברות הגז), על אף שצפוי החזר הפיקדון (צמוד לסכום הפיקדון הנדרש מלקוח חדש) בעת סיום ההתקשרות. בית המשפט קבע, כי הפרשי השערוך אינם ניתנים לניכוי לצורכי המס, שכן מדובר בחוב תלוי, שעליו קיימת אי ודאות באשר לסיכויי התממשותו בפועל. הערותינו: ● מהחלטת בית המשפט עולה, לכאורה, כי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה אישר לחברות הגז לקבל פיקדונות מצרכני הגז. בפועל, הפיקדונות אינם מוחזרים בדרך כלל למשלמים. ● בתקנות מס הכנסה (ניכוי לחברת גז), התשמ"ז-1987 [להלן - "התקנות"], נקבע במפורש, כי אם הותרה הוצאה בשל תוספת לערכם של פיקדונות הלקוחות, לא יותר הניכוי המיוחד (על פי תקנה 2 לתקנות), אלא בסך ההפרש שבו סכום הניכוי המיוחד (אם בכלל) עולה על ההוצאה. האם לא ניתן בכך, ולו בעקיפין, הכשר לשערוך הפיקדונות ? 2. המקדמות על חשבון הגז חייבות במס ההחלטה: בית המשפט קבע, כי יכולתו של הצרכן לסגת מן ההסכם עם חברת הגז (להחזיר לה את מלאי הגז תמורת החזרת כספי המקדמה לידיו) הנה מוגבלת ביותר, ובפועל כמעט ואינה מתרחשת. על כן, יש לנהוג בכספים אלה, כמו בהכנסה חייבת במס, בעת קבלתם (ולהתירם בניכוי, במועד החזרתם ללקוח). הערותינו: ● כידוע, חברות הגז מחייבות את לקוחותיהן בעבור צריכת הגז (בפועל), והן מחויבות במס הכנסה על מלוא הרווח שנצמח להן בשל כך (גם אם הסכומים לא נגבו כלל בתקופת הדיווח). על כן, לא ברור מדוע יוגדל סכום הרווח, לצורכי מס בלבד, בשל המקדמות. ● אם המקדמות הללו מהוות הכנסה בידי המקבל, נראה כי מן הראוי יהיה להתיר את ניכוי ההוצאה, בסכום המקדמה, בידי המשלם. 3. דחיקת עקרון השקילות הכלכלית ההחלטה: בערכאה הקודמת, כב' השופטת ברכה אופיר-תום התוותה את עקרון השקילות הכלכלית (באשר לחלוקת דיווידנדים). היא הגיעה למסקנה, כי אין להבדיל בין מצב, שבו חברה מחלקת דיווידנדים מתוך רווחיה ונוטלת במקביל הלוואה לרכישת ציוד ומלאי, לבין מצב, שבו היא רוכשת ציוד ומלאי מכספי רווחיה, ובמקביל נוטלת הלוואה לצורך חלוקת דיווידנדים. עם זאת, בית המשפט המחוזי (בערכאה הקודמת) צמצם את הילכת השקילות הכלכלית לנסיבות, שבהן בחברה הצטברו רווחים ראויים לחלוקה, נעשה בהם שימוש לצורך ייצור הכנסה בעסק, וההלוואה שנלקחה (לחלוקת הדיווידנדים) לא חרגה מסכום הרווחים הראויים לחלוקה. בית המשפט העליון ביטל, למעשה, את עקרון השקילות הכלכלית (בעיקר, מנימוקים פורמליים, תוך כדי נקיטת פרשנות מצמצמת של הוראות סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961) ורמז, כי בית המשפט המחוזי לא הביא בחשבון, במידה מספקת, את "כובד הנטל" שיוטל על פקיד השומה, בשל יישום המבחנים שקבע. הערותינו: ● בכל הכבוד הראוי, הנטל שמטיל המחוקק הישראלי על הנישומים, כדבר שבשגרה, הנו כבד לאין ערוך מן הנטל, המוטל על פקיד השומה. ● לא קל להבין, כיצד בית המשפט נאחז, באותו פסק דין עצמו, גם בפרשנות כלכלית (בעניין הפיקדונות והמקדמות) וגם בפרשנות פורמלית (בעניין הדיווידנדים). ● בדרך כלל סכומי הדיווידנדים, שמחלקת חברה פלונית, "מייצרים" הכנסה חייבת במס, במישרין או בעקיפין, בידי חברה אלמונית. ספק אם בית המשפט העליון הביא בחשבון עובדה זו. לא נותר אלא לחכות ולראות, כיצד ייפול דבר, שהרי חברות הגז פנו לבית המשפט העליון בבקשה לקיום דיון נוסף בהחלטות הללו. הכותב - ממשרד רוז'נסקי, הליפי, מאירי ושות', רואי חשבון.