פירוק חברה ו"הרמת מסך" - הליכים אפשריים

שאלה ------- לחברה בע"מ הוצאו צווי מס הכנסה לשנים 2002-2001. לאחר דיונים ממושכים הושג הסכם על פה לביטול הצווים ול"סגירת השנים" 2001 -2005 תמורת סכום, שבו לא תוכל החברה לעמוד.

1. האם אפשר לסגור את החברה ? 2. אם אפשר לסגור כאמור - האם קיימת אחריות אישית של בעל המניות, והאם הוא יהיה חשוף לתביעות מצד שלטונות המס ? 3. האם רשויות המס יכולות למנוע את סגירת החברה ? תשובה: ------ במצב המתואר - עסקינן, למעשה, ברצון של בעלי המניות לפרק את החברה כתוצאה מחובות, שבהם היא לא תוכל לעמוד. קיימים מספר הליכים אפשריים לפירוק חברה: (1) פירוק ע"י בית משפט הפירוק ייעשה על פי בקשת פירוק, שאותה יכולים להגיש: החברה, נושים, משתתפים (חבר בחברה או מי שהיה חבר בה בשנה לפני תחילת הפירוק), היועמ"ש, הכונס הרשמי ורשם החברות. לבקשת הפירוק, שמוגשת לבית המשפט - מצורף דוח ובו פירוט נכסיה והתחייבויותיה של החברה. לאחר מכן - ממונה לחברה מפרק זמני עד למתן צו פירוק או שניתן צו פירוק מיד. צו פירוק מאפשר עיכוב הליכים נגד החברה (אלא אם כן מדובר בנושה מובטח; ואם זה המצב, רשאי נושה זה לממש את חובו גם לאחר מתן צו הפירוק). לאחר מכן - הופך הכונס הרשמי למפרק החברה. (2) פירוק מרצון קיימות שתי אפשרויות לפירוק זה: (א) פירוק מרצון ע"י חברים - התנאי לפירוק זה הוא הצהרת הדירקטורים בחברה על יכולתה של החברה לפרוע את התחייבויותיה. היות שבענייננו החברה אינה יכולה לפרוע את התחייבויותיה לרשויות מס הכנסה, חלופה זו אינה אפשרית. (ב) פירוק מרצון ע"י נושים - פירוק זה חל, בין היתר, במצב שבו לא ניתנה הצהרת כושר פירעון כנ"ל. על החברה לזמן אסיפת נושים, ובה על הדירקטורים להגיש דוח על מצב עסקיה של החברה, כולל רשימת נושיה ואומדן תביעותיהם. המפרק ימונה בידי הנושים או החברה. אשר לעדיפותן של רשויות המס בעת פירוק חברה - קיימים שני סעיפי חוק עיקריים בנושא זה: (1) סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גבייה) - סעיף זה מקנה לרשויות המס שיעבוד ראשון (הגובר גם על שעבודים שנרשמו לפניו) על מקרקעין של סרבן מס או על התמורה בגינם אם נמכרו, עד לסך המס שלא שולם. הפסיקה קבעה, כי השעבוד הנ"ל אינו מחויב ברישום. (2) סעיף 354 לפקודת החברות (עדיין בתוקף) - סעיף זה מונה חובות, שיש להם קדימות בכינוס נכסי החברה, וביניהם: מסים המשולמים לאוצר המדינה שנישומו ושהוטלו על החברה עד 31 בדצמבר האחרון שלפני התאריך הקובע ושסך כולם אינו עולה על השומה של שנה אחת; ומסים אחרים המשולמים לאוצר המדינה, שהחברה נתחייבה בהם, או שזמן פירעונם הגיע, במשך שנים עשר החודשים שקדמו לתאריך הקובע. "התאריך הקובע" פירושו: יום קבלת צו הפירוק (אם זהו פירוק ע"י בית משפט) או יום החלטת הפירוק (בכל מקרה אחר). מכאן שלעניין שאלה מס' 1 - אפשר לפרק את החברה באמצעות פירוק ע"י בית משפט או פירוק מרצון ע"י נושים, ובשני אופני הפירוק ישנה קדימות לחובות מס מכוח סעיף 354 לפקודת החברות לעיל, ושיעבוד ראשון על מקרקעין בגין מסי מקרקעין (להבדיל ממסי הכנסה) שלא שולמו (אם קיימים). לרשויות המס אין זכות "וטו" בפירוק החברה. הן יכולות, בתור נושה של החברה, להגיש התנגדות לבקשת הפירוק מכוח תקנה 9 לתקנות החברות (פירוק), ובפירוק ע"י בית המשפט הן יכולות גם לערער על החלטת בית המשפט לתת צו פירוק מכוח סעיף 291 לפקודת החברות ולבקש עיכוב הליכי פירוק מכוח 271 לפקודת החברות. לפי סעיף 344 לפקודת החברות, בפירוק הנעשה בפיקוח בית המשפט אפשר להתחשב בבקשת רשויות המס כנושה של החברה בהכרעה האם הפירוק ייעשה בפיקוח בית המשפט או בידיו. רשויות המס יכולות לתבוע את בעלי המניות של החברה אישית (הליך של הרמת מסך), אם התקיימו עילות סעיף 6 לחוק החברות, שאחת מהן היא שימוש באישיות המשפטית הנפרדת, כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. האם אפשר לומר, שהפירוק הוא ניסיון לקפח את רשויות המס ? הרמת מסך ספציפית לדיני הפירוק מצויה גם בסעיפים 373, 374 לפקודת החברות. סעיף 373 לפקודת החברות קובע, שאם ראה בית המשפט שהעסק של החברה התנהל כדי לרמות את נושיה, הוא רשאי להצהיר, כי נושא משרה בחברה שהיה שותף ביודעין לפעילות העסק יישא באחריות אישית לחבויות החברה, כולן או מקצתן. נוסף על זאת - דינו של נושא משרה כאמור הוא שנת מאסר אחת. סעיף 374 לפקודת החברות קובע, כי אם התברר תוך כדי פירוק חברה, כי נושא משרה בה, מי שהשתתף בייסודה או מפרק שלה, השתמש שלא כהוגן בנכס של החברה, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט לכפות עליו להחזיר את הנכס (בניגוד לסעיף 373 לפקודת החברות המטיל אחריות גורפת על חבויות החברה) בצירוף ריבית, או לכפות לפצות את החברה; וזאת, ללא קשר לשאלת חבותו הפלילית של אותו נושא משרה על מעשהו. יש לציין, שהפסיקה דורשת הוכחת כוונת מרמה בהפעלת סעיף 373 לפקודת החברות, בעוד שסעיף 374 לפקודת החברות אינו טעון הוכחת כוונה כזו; שכן, מעשה שלא כשורה בנכסי החברה אינו עולה בהכרח לכדי מעשה מרמה. כבוד השופטת ורדה אלשיך קבעה בתיקי פירוק שונים, כי הוכחת המרמה בסעיף 373 לפקודת החברות צריכה להיות ברמה הגבוהה ביותר; וזאת, עקב הסנקציות החמורות המוטלות מכוחו. גם בית המשפט העליון קבע בפסק הדין, בעניין "דוד פישר", כי לא כל התנהלות כושלת או בלתי זהירה של נושא משרה מקימה מעשה מרמה. הפסיקה קבעה גם דרך נוספת לרדת לנכסי בעלי המניות ללא הבחינה הפורמלית של "הרמת מסך". בתי המשפט נקטו דרך זו במקום, שבו בעלי המניות נשאו ונתנו באי תום לב. האם בעלי המניות הם אשר נשאו ונתנו עם רשויות המס [?]; ואם התשובה חיובית - האם נהגו באי תום לב, כשהגיעו להסדר עם הרשויות ולאחר מכן ביקשו לפרק את החברה [?]. על שאלות אלו יש לקבל מענה, כדי לדעת - אם תיתכן תביעה אישית כנגד בעלי המניות, אם לא תיתכן. המשיבה: ממשרד שקל ושות' עו"ד