ניתן לנכות סכומים ששולמו כנגד חתימה על כתבי סילוק

עובדות ------ המנוחים מוסה ויוסף )להלן - העובדים) עבדו למעלה משלושים שנה בכנסיה האוונגלית האפיסקופלית (להלן - המעבידה). מוסה עבד כמלצר אצל המעבידה מינואר 1959 ואחיו, יוסף, עבד כגנן אצל המעבידה ממרץ 1960 ואילך. ביוני 1992 נסגר המלון של המעבידה לרגל שיפוצים ונפתח מחדש ביום 1.9.1992.

אין חולק על כך, שעם פתיחתו המחודשת של המלון חזרו האחים לעבודתם עד לפיטוריהם ביום 1.12.1995. כשנתיים וחצי לאחר פיטוריהם, הגישו יוסף ומוסה שתי תביעות, בגין תקופת עבודתם וסיומה, לבית הדין האזורי כנגד המעבידה. המעבידה כפרה בתביעות, ובמיוחד כנגד התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נוכח "הסדרי סילוק" שנחתמו בינו לבין העובדים, לפיהם קיבלו סכומי כסף תמורת "ויתור מוחלט ומלא על כל טענה". לחילופין, טענה המעבידה טענת קיזוז.

בית הדין האזורי דחה את תביעתו של מוסה, אשר נפטר במהלך הדיון בבית הדין האיזורי, על כל רכיביה מן הטעם שתביעתו לא הוכחה. באשר לתביעתו של יוסף , קבע ביה"ד, כי יוסף זכאי לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו, אך יש לקזז מהם את הסכומים שקיבל יוסף כעולה מכתבי הסילוק שאם לא כן יהיה בכך משום עשיית עושר ולא במשפט. מכאן הוגש ערעור על ידי עיזבונם של המעבידים.

בית הדין הארצי לעבודה פסק ------------------------- לעניין ערעור עזבונו של מוסה, בית הדין דחה את התביעה שלא הוכחה תביעותו.

לעניין ערעור עזבונו של יוסף, המחלוקת בערעור סבה בעיקרה על תוקף שלושת כתבי הסילוק עליהם חתם יוסף במהלך עבודתו, בהם אישר קבלת סכומי כסף מהמעבידה. מסקנת בית הדין האזורי היתה, כי יוסף היה מודע לתוכן כתבי הסילוק עליהם חתם וכי לבקשתו קיבל את הסכומים האמורים, על חשבון פיצויי הפיטורים.

בית הדין לא התערב בממצאיו אלה של בית הדין האזורי, בהיותם מבוססים על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מעדותו של יוסף. גם טענתו של יוסף, לפיה היה מדובר בהלוואה אינה מתקבלת על הדעת, שכן הסכומים שבהם מדובר הינם מכפלה מדויקת של חודשי עבודתו של יוסף בשכרו במועד הרלוונטי. כמו כן, אין חולק כי יוסף לא השיב למעבידה את הסכומים הללו שקיבל ולו כהלוואה.

אשר לנפקותם המשפטית של כתבי הסילוק, סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובע כי פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאות סילוק לא יהא להם תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהם לגבי פיצויי פיטורים.

במקרה הנדון, נערכו הודאות הסילוק בכתב, ונאמר בהן במפורש כי הן מתייחסות לפיצויי הפיטורים. אולם, כתבי הסילוק נערכו במהלך תקופת עבודתו של יוסף ולא בסיומה. הפסיקה קבעה, כי פיצויי פיטורים אמורים להשתלם בעת פיטוריו של העובד, על מנת לאפשר לו להתמודד עם הנסיבות שנוצרו עקב גדיעת מקור פרנסתו. ולכן, ככלל, אין ליתן תוקף להסכמים בהם מעניק המעסיק לעובד סכומים על חשבון פיצויי הפיטורים במהלך תקופת העבודה.

אולם, במקרה דנן, נעתרה המעבידה לבקשתו של יוסף ושילמה לו, במהלך שנות עבודתו, בשלוש תקופות שונות, סכומים בשווי זכאותו לפיצויי פיטורים, נכון למועד התשלום. התעלמות מסכומים אלה בדיעבד ופסיקת פיצויי פיטורים כאילו לא שולמו הסכומים הנקובים בכתבי הסילוק, משמעה מתן תוקף להתעשרות של יוסף שלא כדין. על כן, מסכום הפיצויים בו חויבה המעבידה כלפי יוסף, יש לנכות את סכומי הכסף שיקבל כנגד החתימה על כתבי הסילוק.