חוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על עורכי דין

עובדות -------

זיוה כץ (להלן - זיוה) עבדה אצל עו"ד עמוס אגרון (להלן - עמוס) כעורכת דין שכירה מיום 15.3.00 ועד ליום 12.6.2001. ביום 6.1.2000 נחתם בין הצדדים סיכום דברים (להלן - סיכום הדברים) הקובע את שעות וימי העבודה של זיוה. מועד תחילת עבודתה של זיוה נדחה בהתאם לדרישת עמוס. ביום 29.5.2001 הודיעה זיוה על התפטרותה שתכנס לתוקף ביום 24.6.2001. ביום 13.6.2001 הודיע עמוס לזיוה על הפסקת עבודתה לאלתר מבלי ששולם שכר חודש יוני 2001.

אין מחלוקת בין הצדדים כי זיוה התפטרה וכי את ההודעה על תום עבודתה ביום 24.6.01 נתנה ביום 29.5.01. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ביום 12.6.01, בעקבות דין ודברים קולני בין הצדדים, עזבה זיוה את העבודה בזעם ולמחרת, כשחזרה לעבודה הודיע לה עמוס כי היא מפוטרת מאחר וסירבה להתנצל. לטענתה של זיוה, על עמוס לשלם לה הפרש דמי הודעה מוקדמת עבור 12 ימים מאחר ופיטר אותה לפני תום תקופת ההודעה המוקדמת.

כמו כן, טענה זיוה כי היא זכאית לשכר עבודה עבור התקופה שמיום 15.2.2000 ועד ליום 15.3.2000, שכן עמוס חזר בו מהתחייבותו התחייב להעסיקה מיום 15.2.2000 כפי שנכתב בסיכום הדברים, והסכמתה לדחיית מועד תחילת העובדה נעשתה נוכח מצוקתה הכספית.

עוד טענה זיוה, כי בעת המו"מ לקראת העסקתה הבהירה לעמוס כי לא תוכל להתחייב לשנתיים, תנאי עליו ויתר. על כן, היא זכאית להעלאת שכרה בהפרשות סוציאליות מתחילת שנת עבודתה השנייה.

לטענת עמוס, זיוה הסכימה להתחיל לעבוד ביום 15.3.2000 ואינה זכאית לשכר בגין תקופה זו. כמו כן, בסמוך לסיום שנת עבודתה הראשונה, ניהלו הצדדים מו"מ לשיפור שכרה, ובמסגרת ההסכמות שהושגו, התחייבה זיוה לעבוד שנה נוספת, בתמורה להטבה בשכרה באמצעות הפרשה לביטוח מנהלים. לטענתו, הסיכום לעניין ביטוח המנהלים היה תקף רק במידה וזיוה היתה ממשיכה לעבוד שנה נוספת ומאחר והיא התפטרה לפני תום שנתיים הוא הפסיק להפריש בעבורה לפוליסת ביטוח המנהלים.

לעניין ההודעה המוקדמת, עבודתה של זיוה הופסקה לפני תום תקופת ההודעה המוקדמת בשל התנהגותה, ולאור התפטרותה זכאי הוא לדמי הודעה מוקדמת. עמוס לא שילם לזיוה שכר חודש יוני 2001 מאחר וקיזז משכרה דמי הודעה מוקדמת, עודף ימי חופשה ודמי שימוש במכשיר פלאפון.

לעניין גמול שעות נוספות אשר לא שולמו בכל תקופת עבודתה של זיוה טען עמוס, כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על זיוה, זאת מכיוון שזיוה הועסקה כעו"ד ב"משרת אמון" ולא ניתן לפקח על שעות עבודתה.

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק ------------------------------------ לעניין זכאות לשכר עבודה, בית הדין קיבל את טענתו של עמוס וציין כי שכר עבודה כשמו כן הוא, גמול עבור עבודה. זכויותיה של זיוה לרבות זכאותה לקבל שכר עבודה, מתגבשות ממועד תחילת עבודתה בפועל. משלא סירבה זיוה לשינוי במועד תחילת העבודה, הרי שמנועה היא מלטעון נגד שינוי המועד שנעשה בהסכמתה. בית הדין הוסיף וציין כי גם במקרה שבו מעביד הפר את חוזה העבודה ונמנע מלהעסיק את העובד (אף שלא כך במקרה הנ"ל), הרי שעל המעביד לפצות את העובד ב"שכרו של פועל בטל" ואין מקום לפסוק שכר עבודה. לעניין התחייבות לתקופה של שנתיים, הלכה פסוקה הינה, כי חוזה עבודה יפורש על פי אומד דעת הצדדים, ובמקרה הנ"ל לא עולה כי אומד דעתם של מי מהצדדים היתה להתחייבות של שנתיים, שהרי המדובר בפרט מהותי שהיה נכתב במפורש. על כן, קבע בית המשפט כי זיוה זכאית לתוספת שכרה בהפרשות סוציאליות החל מתחילת שנת עבודתה השנייה, כפי שנקבע בין הצדדים.

לעניין דמי הודעה מוקדמת ושכר עבודה עבור חודש יוני 2001, זיוה התפטרה ביום 29.5.01, אולם התכוונה להמשיך לעבוד עד ליום 24.6.01. העובדה שבמהלך ויכוח ביום 12.6.06 עזבה זיוה את המשרד אין לראות בה התפטרות. זאת מכיוון, שלעיתים במערכת יחסי עבודה, יש מתחים וכעסים ודווקא בשל חוסר הרצון של אחד הצדדים להעמיק את הקרעים בוחר הצד להפסיק ויכוח, ע"י הליכה מהמקום ואין בכך משום סיום יחסי עבודה. הגם שהתייצבותה של זיוה ביום שלמחרת לעבודה, מעיד על חזרתה מההתפטרות, אם התפטרה, ועל כוונתה להמשיך לעבוד עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת.

את השאלה אם הפיטורים או ההתפטרות היו ב"עידנא דריתחא" יש לבחון על פי השאלה אם המצהיר חזר בו מדבריו תוך זמן קצר. במקרה הנ"ל זיוה חזרה בה תוך זמן קצר ולכן קבע בית הדין כי יש לראות בסירובו של עמוס להחזיר את זיוה לעבודה כפיטורים שנעשו לפני תום תקופת ההודעה המוקדמת ועל כן זכאית זיוה לתשלום חלף 12 ימי הודעה מוקדמת.

לעניין קיזוז משכרו של עובד, הלכה פסוקה הינה כי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, הדן בניכויים שמותר למעביד לנכות משכר העבודה של עובד, כוונתו לסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת שיכול מעביד לנכות משכר העבודה האחרון של העובד. אולם, אין מעביד יכול לעשות דין לעצמו, להחליט מה חייב לו העובד, ולנכות משכרו כל סכום כישר בעיניו. על מעביד הסבור שנותרה יתרת חוב להגיש תביעה או לטעון קיזוז בכתב הגנתו.

אשר על כן, נקבע כי על עמוס לשלם לזיוה שכר עבור חודש יוני 2001 עד ליום 13.6.01 וחלף דמי הודעה מוקדמת בגין 12 יום, עד ליום 24.6.01. מתוך סכומים אלה רשאי היה עמוס לקזז את ימי החופשה שנוצלו ביתר על פי הרישום בתלושי השכר.

לעניין תשלום שעות נוספות, נקבע כי על מנת להוכיח זכאות לשעות נוספות, על עובד להוכיח ראשית, כי אכן חוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו ושנית, על עובד להוכיח את שעות עבודתו בפועל. בית הדין חזר על ההלכה הפסוקה לפיה, יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי האם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי, תוך דגש כי לא די באמון גרידא, כפי הנדרש בכל מערכת של יחסי עבודה, אלא במידה מיוחדת של אמון. על פי הפסיקה, התפקידים עליהם מדובר הם כאלה שמעביד נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מרבי מתוך הכרה שהאיש ראוי וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה, עצמאות רבה בקבלת החלטות, בביצוען ובאחריות לנעשה.

בית הדין קבע, כי במקרה הנ"ל, מן העדויות והראיות שהוצגו, תפקידה של זיוה לא היה מסוג התפקידים בהם נותן מעביד לעובד חופש פעולה מרבי, עצמאות בקבלת החלטות ואחריות לנעשה. זיוה לא הייתה חופשייה לנהל תיק עפ"י שיקול דעתה, לייצג בעצמה את הלקוח בכל ההליכים, להכין ולחתום על כתבי בי-הדין בהתאם לשיקול דעתה העצמאי. בית הדין ציין, כי מטבע הדברים, כאשר אחד מעורכי הדין שעובד במשרד עורכי דין, מטפל בתיק, הוא מכיר אותו על בוריו. קבלת ההחלטות על יסוד נתונים אלה, נתונה לו כאשר היכולת להתייעץ ולהיעזר, כמו גם יכולת הפיקוח על העבודה המקצועית, מוגבלת. אולם, אין בכך כדי להפוך את עורך הדין כמי שנמצא בתפקיד הנהלה או בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי.

בית הדין קבע, כי אין מחלוקת שבין זיוה לעמוס התקיימו יחסי אמון אולם לא היו אלה יחסי אמון מיוחדים כנדרש בחריג לחוק, החורגים מיחסי האמון השוררים ממילא בין עובד למעביד. כמו כן, במשרד היה שעון נוכחות וכלל העובדים, לרבות זיוה, נדרשו להחתים כרטיס נוכחות בתחילת יום העבודה ובסיומו. בשעות בהן העבודה בוצעה מחוץ לחצרי המעביד, היינו בעת הופעותיה של זיוה בבתי המשפט, יכל עמוס לשמור על קשר עם זיוה באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי ולפקח על שעות עבודתה באמצעותו. יתרה מזו, עמוס הוא שקבע את מועדי ההופעות ולכן, הוא ידע מתי הופיעה זיוה בבית המשפט ובאילו תיקים. כמו כן, עמוס הפעיל פיקוח על שעות עבודת העובדים במשרד באמצעות אשתו, אשר הייתה הממונה על ניהול המשרד ועל המשמעת והיא פיקחה באופן הדוק על שעות העבודה של העובדים. בית הדין קבע כי לעמוס היתה אפשרות לפקח על שעות עבודתה של זיוה ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה חל על היחסים ביניהם, וציין כי עצם העובדה שעמוס קבע לזיוה מסגרת עבודה של 11 שעות עבודה ביום, מעידה על כוונתו כי שעות העבודה שמעבר לשעות הקבועות הן שעות נוספות שהתשלום הכולל אינו חל עליהן.

בפסיקה נקבע, כי על מנת שעובד יהיה זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, עליו לקבל אישור מעבידו לעבוד אותן. אין צורך בדרישה מפורשת של מעביד מהעובד לבצע עבודה בשעות נוספות, אלא די בכך שהמעביד היה מודע לביצוע העבודה, לא מחה על כך, והעבודה שירתה את ענייניו. במקרה הנ"ל, עמוס ידע על העבודה בשעות הנוספות מאחר ונפגש עם זיוה בשעות אלו, כך שגם אם לא דרש עבודה בשעות נוספות, הוא לא מנע ממנה ואף תמך בכך.

זיוה תבעה גמול שעות נוספות על השעות הקבועות, כפי שנקבעו בסיכום הדברים, היינו מהשעה התשיעית ועד השעה ה-11. משקבע בית הדין, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על זיוה, על עמוס לשלם לזיוה גמול שעות נוספות.

בית הדין הוסיף וציין במאמר מוסגר, כי אין בעובדה שהנורמה המקובלת בענף עריכת הדין היא של תשלום שכר גלובלי, ללא תשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות לפי החוק, כדי להשליך על המקרה הנ"ל. העובדה שמדובר בנורמה מקובלת, מביאה לתוצאה מקפחת, שכן לעורכי דין שכירים שסיימו זה עתה את מבחני הלשכה והם חסרי ניסיון, אין כוח מיקוח מול המעביד בעניין תשלום תמורה בעד עבודה בשעות נוספות, ולמעשה ההסכמה לעבוד בשכר גלובלי, לעיתים בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, היא כורח המציאות.