קנס הוטל על מנהלים בגין פיטורי עובדת בהריון

עובדות -------

אבביטו איינעלם (להלן - העובדת) הועסקה בתפקידי ניקיון מספטמבר 2002 ועד מרץ 2003 ומנובמבר 2003 עד דצמבר 2003, ע"י חברת איי.אס.אס אשמורת בע"מ (להלן - המעבידה). העובדת הועסקה ע"י המעבידה במשרד התחבורה עד לסיום ההתקשרות בין המעבידה למשרד התחבורה והוזמנה להגיע לשיבוץ מחדש.

לטענת העובדת היא פוטרה בהיותה בהריון ללא היתר ממשרד התמ"ת (תעסוקה מסחר ותעשיה) כנדרש עפ"י חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים). לטענתה היא הגיעה למשרדי המעבידה לשיבוץ מחדש והמעבידה פיטרה אותה משלא שיבצה אותה מחדש לעבודה. עוד טענה העובדת כי על אף פנייתה לממונה על חוק עבודת נשים (להלן - הממונה) והחלטתה שלא ליתן היתר לפיטוריה לא שולם שכרה ואף המעבידה לא החזירה אותה לעבודה. בנוסף ביקשה העובדת להטיל אחריות פלילית על מנהלי המעבידה שעבירת הפיטורין נעשתה בידיעתם ולא נקטו אמצעים נאותים למניעת הפיטורין.

לטענת המעבידה, העובדת התפטרה ולא פוטרה מאחר וסירבה להצעות עבודה והעדיפה להמשיך לעבוד במשרד התחבורה תחת מעביד חדש. כמו כן, טענה המעבידה כי העובדת פעלה בחוסר תום לב משום שלא הודיעה על דבר הריונה ולכן לא ניתן לייחס הפלייה להפסקת עבודתה, וכי בעקבות פנייתה של העובדת לפיה היא בהריון ומבקשת לשבצה לעבודה, עשתה המעבידה מירב המאמצים למצוא לה עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק -----------------------------------

בית הדין ציין כי ההליך הנדון אינו ערעור על החלטת הממונה וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הממונה כשזו מנומקת וסבירה.

בהתייחס לסעיף 9 לחוק עבודת נשים האוסר פיטורי עובדת בהריון בותק העולה על שישה חודשים אלא בהיתר מאת משרד התמ"ת, ציין בית הדין כי מטרת הסעיף להגן על עובדת בתקופת הריונה כך שגם אם המעביד יפיק ממנה פחות תועלת לא יהיה בכך לחשוף אותה להרעת תנאים ופיטורין.

בית הדין בחן את השאלה האם בנסיבות העניין העובדת פוטרה או התפטרה מהעבודה. בית הדין בחן את גרסאות הצדדים וקבע כי לו רצתה העובדת להישאר לעבוד במשרד התחבורה תחת מעסיק חדש לא היתה שבה ומתייצבת במשרדי המעבידה לצורך שיבוץ מחדש ואף פונה לסיוע משפטי של שדולת הנשים. בית הדין הוסיף וציין כי חזקה על עובד כי הוא מעונין להמשיך לעבוד ולהתפרנס בכבוד.

בית הדין קיבל את גרסת העובדת וקבע כי בהתנהגות המעבידה כלפיה יש לראות פיטורים בהתנהגות המזכים אותה בין היתר בפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

ביחס לטענת המעבידה כי לא ידעה על דבר הריונה של העובדת, קיבל בית הדין את גרסת העובדת לפיה הריונה היה גלוי לעין והדגיש כי נפסק פעמים רבות כי בטלות הפיטורים אינה תלויה בידיעת המעביד על היות העובדת בהריון או בהודעת העובדת על דבר הריונה ובלבד שבעת הפיטורים היתה בהריון.

ביחס לפיצויי הפיטורין קבע בית הדין כי לצורך חישוב גובה הפיצויים אין להתייחס למועד בו פוטרה העובדת כי אם למועד בו היתה רשאית המעבידה לפטרה, כלומר 45 יום לאחר חופשת הלידה בתוספת ההודעה המוקדמת. לפיכך לצורך קביעת רצף עבודתה תחשב התקופה בה לא הועסקה העובדת שלא כדין, כתקופת עבודה. בהתייחס לתביעת הפיצויים בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני, חזר בית הדין על אשר נקבע זה מכבר בפסיקה ביחס לערך השוויון ואיסור ההפליה ביחסי העבודה, ופסק פיצויים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לעובדת והפגיעה בזכויותיה לכבוד ולשוויון, סך של 15,000 ₪.

בית הדין בחן את תפקידם של מנהלי המעבידה הנתבעים בתיק זה בהתייחס לסעיף 16 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, אשר מטיל אחריות פלילית, וקבע כי שניים מהמנהלים נושאים באחריות אישית. על כל אחד מהמנהלים הוטל קנס פלילי בגובה של 134,600 ₪.