ניכוי חוב רע והפרשה לאחריות למוצרים

ביום 21.10.2004 פסקה כב' השופטת ברכה אופיר-תום (בית המשפט המחוזי בתל-אביב) פסק דין בדבר עמ"ה 1146/99, די. אנד. גי. ייבוא ושיווק מוצרי חשמל נ' פקיד שומה רחובות, אשר עסק בסוגיית נטל ההוכחה, כי החוב הפך לחוב רע.

לפני שנעסוק בניתוח פסק הדין, מן הנכון שנפנה תחילה לניתוח הוראות הדין הכללי בכל הקשור לחובות אבודים.

סעיף 17(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 עוסק בניכוי הוצאה בגין חוב אבוד, והוא מתיר לנכות - "חובות רעים שנתהוו בעסק או במשלח יד והוכח להנחת דעתו של פקיד השומה, שהחובות נעשו רעים בשנת המס, וכן חובות מסופקים במידה שנאמדו, להנחת דעתו של הפקיד, כחובות שנעשו רעים בשנת המס, אף אם זמן פירעונם של החובות הרעים או המסופקים חל לפני תחילתה של שנת המס...".

הנה כי כן, רואים אנו, כי השאלה, אם חוב הפך לחוב רע אם לאו, היא שאלה שבעובדה, שהנטל להוכיחה רובץ על הנישום; והוא נדרש להביא ראיות לצורך כך, "להנחת דעתו של פקיד השומה".

בפסק הדין קבע בית המשפט, כי אין די בהכרזות בעלמא מטעם הנישום בדבר קשיי פירעון מצד החייב, אלא שומה עליו להוכיח, כי התייאש מפירעון החוב, וכי נקט הליכי גבייה או הליכי פירוק או הליכי פשיטת רגל של החייב, או עשה כל פעולה אחרת המוכיחה את מצב החוב הנטען. המבחן להפיכתו של חוב ל"חוב רע", להנחת דעתו של פקיד השומה, הוא בראיות המוכיחות שאין כלל סיכוי לגבותו.

נראה, כי דברים אלה מחמירים יותר מהדברים, שאמר בעבר כב' השופט לונברג באיזכורו סוגיה זו בעמ"ה 168/79, סוכנות השרון להספקת דלק נ' פקיד שומה פתח תקווה. אמנם, אף לדעת כב' השופט לונברג הצהרה בעלמא של הנישום איננה מהווה הוכחה מספקת, כדי להפוך חוב, לחוב אבוד; ברם, לדידו מספיק - אם יצביע הנישום על מכלול נסיבות התומכות במסקנה, כי אין עוד תקווה לגבות את החוב, או כי הוצאות הגבייה יעלו על התוצאה שלה.

נסיבות כאלה אפשר - לדידו - להוכיח, במקרים מסוימים, גם ללא הגשת תביעה וללא נקיטת פעולות הוצל"פ. בית המשפט הוסיף לקבוע, כי את החובות הרעים אפשר לנכות אך ורק מן ההכנסה באותה שנת מס, שבה הם הפכו להיות חובות רעים. במהלך הדיון דרשה המערערת להכיר בחובות כחובות אבודים, בהסתמכה על כתב תביעה שהוגש בשנת 1995 כנגד החייבים, שהיו אותה העת בכינוס נכסים זמני; בטענה, בתוך כך, כי בעצם הגשת התביעה לבית המשפט, יש כדי להוכיח כי היא ראתה בחוב זה בבחינת חוב אבוד.

בית המשפט הכיר למערערת בחוב אבוד זה; ואולם, זאת - לא בשנת 1995 שבה היא דרשה את התרת ניכויו, אלא בשנת 1998, שבה ניתן פסק הדין.

החוב האבוד השני, שהמערערת טענה לו נבע מערבות אישית, שחתם מנהלה של המערערת ללקוח בעייתי.

בית המשפט, בדחותו את טענת המערערת לעניין החוב האבוד השני, קבע, בהסתמך על הקביעה בעניין עמ"ה 34/97, ברונפלד יועצים בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב כי יש להבחין בין האורגן של החברה לבין החברה עצמה; כי אין לייחס את פעולת האורגן לחברה, במקום שבו לא הוכח שאורגן החברה (מנהל המערערת), בתתו את הערבות האישית, התיימר לייצג באופן כלשהו את החברה; כי כל שהוא עשה היה כאדם הערב אישית, ורק לאחר שהתעוררה שאלת המס, הודיעה המערערת, כי היא ולא המנהל נושאים בהוצאה זו.

בית המשפט הוסיף לקבוע בעניין זה, כי המערערת לא השכילה להוכיח מהו סכום החוב האמיתי שאת התרת ניכויו דרשה; סכום הערבות הזה השתנה בפי מנהלה של המערערת, בטענו, מעל דוכן העדים, בכל פעם לסכום חוב שונה; הכול - בלא שום תמיכה בראיה אובייקטיווית כלשהי.

נוסף על דרישת המערערת להכיר בחובות אבודים, דרשה המערערת, כי יותר לה לנכות הפרשה בגין אחריות למוצרים. אף בעניין זה, קבע בית המשפט, כי על הדורש להתיר ניכוי הפרשים מוטל הנטל להוכיח, כי בבסיס ההפרשה עומדת התחייבות בת-תוקף שנלקחה במסגרת העסק ולצרכיו, וכי חישוב ההפרשה הנדרשת נעשה באופן מקצועי ובוסס על נתונים בדוקים.

בנימוקי הערעור טענה המערערת, כי חישוב ההפרשות נעשה על בסיס המחירון אשר צורף להסכמים, ואשר עליהם חתמה המערערת עם מעבדות שירות חיצוניות ברחבי הארץ, אשר ביצעו בעבורה את התיקונים שהיא הבטיחה ללקוחותיה. על הסכמים אלה מסרה המערערת רק במהלך פרשת ההוכחות בתיק, והיא נמנעה מלהגישם בשלב הדיונים בהשגה.

בית המשפט הביע תרעומת על דרך התנהלותה זו של המערערת, בקובעו, כי הנטל על מבקש ההפרשה להוכיח לא רק את נכונות חישוביו אלא גם את אמינותם של הנתונים שעליהם נסמך החישוב. עוד נקבע, כי המערערת איננה יכולה לרשום הפרשה בפנקסי חשבונותיה שלה במקום שבו את ביצוע כל התיקונים הבטיחה המערערת ע"י התקשרותה עם קבלני-משנה חיצוניים וע"י תשלום מראש ששילמה המערערת לאותם קבלני-המשנה, שפטרו אותה עצמה מדאגה לביצועם. מן המקובץ - הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי סכום ההפרשה, שהמערערת דרשה את ניכויו בגין אחריות למוצרים, לא בוסס על נתונים מדויקים, וכי החשש שהמערערת הפריזה בהערכתו - הוא ממשי. בית המשפט חזר והדגיש את נפקותה של הפרשה, שבסיס החישוב שלה לוקה בחסר ובאי דיוקים מובנים המשמיטים ממנה כל בסיס של אמינות.