מנהלי/מה בין שינוי סווג קרקע והוראות ההקפאה?/עליון
עובדות וטענות:
בשנת הכספים 1987/1988 הגדירה המשיבה 2, מועצת עיריית בני ברק, "תחנות דלק" בצו הארנונה בדרך הבאה: "תחנות דלק – ... כל השטח עליו מצוי מבנה תחנת הדלק, כולל רציפי המשאבות, הסככות ומבני העזר המשרתים את התחנה, תחנות שירות לרכב, סיכה, רחיצה וכד'". שנה לאחר מכן, נקבעה הגדרה שונה ל"תחנות דלק" בצו הארנונה: "...כל השטח עליו מצויה תחנת הדלק, לרבות קרקע תפוסה, רציפי משאבות, סככות ומבני העזר המשרתים את התחנה, תחנות שירות לרכב, סיכה רחיצה וכד'". במהלך השנים הבאות שונתה ההגדרה לתחנות דלק בצווי הארנונה של המועצה מספר פעמים. הצד השווה שבהן הוא, שעל פי הנוסח בכל ההגדרות אוזכרו במפורש השטחים נטולי המבנים או המתקנים, כחלק מהגדרת "תחנות דלק" בצו, או לחלופין נתייחדה הגדרה מיוחדת ל"קרקע המשמשת תחנת דלק". טענת המערערת היא, כי העירייה צריכה היתה לחייב את השטחים נטולי המבנים או המתקנים בתחנות הדלק שברשותה (להלן: הקרקע הפנויה) בתעריף השמור ל"קרקע תפוסה", או לחלופין ל"קרקע תפוסה" המסווגת בסיווג המשני של "קרקע לשימושים אחרים"; אלה נמוכים משמעותית מהתעריפים שנתייחדו ל"תחנות דלק", או ל"קרקע המשמשת תחנת דלק" (להלן: התעריף הנמוך). לפיכך, היא מבקשת מביהמ"ש להצהיר, כי התעריפים החוקיים לשנות הכספים 1990/1–2000 תואמים את התעריף הנמוך, כפי שנקבע בכל אחת משנות הכספים הרלבנטיות, ולא תעריף "תחנות דלק" או "קרקע המשמשת תחנת דלק" (להלן: התעריף הגבוה) שבהם חויבה המערערת בפועל. השאלה היא, האם היתה רשאית העירייה לחייב קרקע פנויה בתעריף הגבוה על פי ההגדרה שניתנה ל"תחנות דלק" בצווי הטלת הארנונה של המועצה בשנת הכספים 1987/88? אם היא לא היתה רשאית לעשות כן, יימצא כי לא היתה רשאית לחייב בו אף בשנות הכספים 1988/89 ואילך. הטעם לכך הוא "הוראות ההקפאה" אשר הגבילו את הרשויות המקומיות, החל משנת 1986, לאחר פרסום צו הטלת הארנונה של העירייה לשנת הכספים 1985/86, בהעלאת תעריפי הארנונה ובשינוי סיווג הנכסים. בימ"ש קמא דחה את התביעה הנוגעת לשנות המס 1990/91–1993 בשל התיישנות. באשר לשינויים בצווי הארנונה שלגביהם נתגלע עיקר המחלוקת, קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיבות, שכן לשיטתו, לא שינו השינויים בצווים לאורך השנים את העיקר, שעניינו חיוב המוטל על כלל שטח התחנה ללא פיצול לשיעורי מס שונים החלים על בניינים ועל שטח שאינו מקורה בתחנה (העשוי להיות גם שטח שבלב פעילותה של התחנה, כגון רציפים פתוחים או שטחים שמתחת לקרקע). נקבע, כי אילו ביקש מחוקק המשנה לחייב את תחנות הדלק בשני תעריפים שונים, היה עליו לנקוט בלשון מפורשת וחד משמעית. בימ"ש קמא קיבל את הסברי המשיבות כי השינויים שנעשו בצווי הטלת הארנונה בשנת הכספים 1988/89 ואילך, נעשו לצורך "הבהרה ופישוט", ומשום כך לא היו זקוקים לאישור השרים. ומכל מקום, השינויים הללו לא שינו את הבסיס המשפטי משנת 1987/8. מכאן הערעור דנן.
דיון משפטי:
כב' הש' א' רובינשטיין:
