החלת הלכת קינטון למפרע

ע"ש 1177/04 גל משי בניה ופיתוח בע"מ נ. מס קניה ומע"מ ת"א

הערעור הוגש על ידי המערערת על החלטת המשיב, בהשגה אשר הוגשה על ידי המערערת על שומת מס תשומות.

בהודעת השומה נאמר, כי המשיב החליט להשתמש בסמכות אשר ניתנה לו על פי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, לאור העובדה כי המערערת קיזזה מס תשומות בגין דירות שהושכרו לעובדי המערערת. הוצאות שכירות אלה מהוות הטבה לעובד ויחוייבו במס תשומות לפי תקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן - התקנות).

המערערת עסקה בתקופה הרלוונטית במתן שירותי כח אדם (עובדים זרים מרומניה ומסין), וזאת לקבלנים בענף הבנייה. בדוחות התקופתיים אשר הגישה המערערת לתקופה שמינואר 1999 ועד דצמבר 2002, ניכתה המערערת כמס תשומות את המע"מ הכלול בחשבוניות מס אשר הוצאו לה בגין שכירות של מגורונים, חדרי מגורים וציוד נלווה לשימוש העובדים הזרים.

המערערת טענה כי ניכוי מס התשומות נעשה בהתאם להלכה הפסוקה של בתי המשפט במועד הניכוי, אשר מהווה את הדין החל והמחייב. המערערת אישרה כי הכרעה סופית ומוחלטת בסוגיית הניכוי ניתנה באוקטובר 2003, בהחלטה לדחות את העתירה לדיון נוסף על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3457/99 מנהל מע"מ גבעתיים נ. קינטון 1992 בע"מ (להלן - פס"ד קינטון)* , אשר הפך את ההלכה הפסוקה של בתי המשפט המחוזיים שהיתה בתוקף עד אותו מועד. אולם, המערערת טענה כי שאלת נכונות הדוחות התקופתיים שהגישה במהלך השנים 2002-1999, צריכה להיבחן לאור ההלכה של בתי המשפט המחוזיים אשר היתה מחייבת במועד הרלוונטי.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק

אין כל מקום לקבל את טענתה של המערערת, כי ניכוי התשומות נעשה על ידה על בסיס הלכה פסוקה בעניין פרשנות תקנה 15א לתקנות, אשר התירה לנכות את מס התשומות הכלול במגורי העובדים הזרים. מתקבלת טענת המשיב, על פיה לא נקבעה למעשה כל הלכה מחייבת בשני פסקי הדין על ידי בית המשפט המחוזי - דעתו של בית המשפט בע"ש 1759/96 קינטון 1992 בע"מ נ. מנהל המכס והמע"מ, היתה שונה לחלוטין מדעתו של בית המשפט בע"ש 7421/96 עמית שירותי כח אדם בע"מ נ. מנהל המכס.

לא היתה הלכה מחייבת באשר לשאלה האם אספקת מגורים לעובדים זרים מהווה הטבה לעובד או הטבה למעביד – שאלה שהיא למעשה השאלה הבסיסית שבהחלת תקנה 15א לתקנות. אין לכן כל מקום לטענות המערערת, לא בעניין קיומה של הלכה מחייבת ולא בעניין הסתמכותה על אותה הלכה, כאשר ביצעה את הניכוי בדוחות התקופתיים. הפרשנות המחייבת של תקנה 15א לתקנות ניתנה לראשונה בפס"ד קינטון של בית המשפט העליון, והיא בלבד ההלכה המחייבת.

בית המשפט העליון קבע, כי יש לראות בתשומות הדיור ובתשומות הקשורות לדיור, משום "שירות" אשר ניתן לעובד על ידי המשיבות, שירות המיועד לתועלתו ולרווחתו של העובד, כפי שנקבע בתקנה 15א לתקנות. נקבע כי הנפקת חשבוניות מס לחברות הבנייה – שהן הלקוחות של המשיבות – איננה מקיימת אחר דרישת הדיווח שבתקנה 15א(ב) לתקנות.

מדובר אם כן בפסק דין המהווה פירוש סעיף לחוק ופרשנות מעין זו מהווה הצהרה בלבד. לעניין זה יש לקבל את הפניית המשיב בסיכומים לאמור בבג"צ 221/86 כנפי נ. בית הדין הארצי לעבודה, בו נקבע כי כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה של זו, בדרך כלל, הוא למפרע.

לאור כל האמור לעיל, חלה הלכת פס"ד קינטון גם על המקרה הנוכחי ויש לדחות את הערעור.

הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן ביום: 18.4.2006 בפני: כב' השופטת ד. קרת-מאיר. ב"כ המערערת: עו"ד בן ארוש; ב"כ המשיב: פמת"א – אזרחי.

*ע"א 3457/99 מנהל מע"מ גבעתיים נ' קינטון 1992 בע"מ, פורסם בגליון FAX TAX מס' 74 מיום 10.4.2003.