התערבות בהחלטת המנהל לסרב לרשום חברה כעוסק מורשה
ע"ש 1552/05 אבו מדיעם מחמד נ. מנהל מכס ומע"מ
המערער, תושב רהט, רשם את החברה מ.ח.ש כוח אדם בע"מ (להלן – החברה), כתאגיד אצל רשם החברות, ביום 30.3.2005. מיסד החברה, מנהלה ובעל כלל מניותיה הוא המערער. מטרת החברה הינה אספקת כח אדם ועובדים לענף העופות. בחודש אוגוסט 2005 הגיש המערער בקשה לרשום את החברה כעוסק מורשה, לצורך חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - החוק), בהתאם לסעיף 52 לחוק. לבקשה צורפו, בין היתר, רשיון רכב ורשימת עובדים פוטנציאלית. המערער זומן לבירור וחקירה אצל מנהל מע"מ. החקירות העלו, כי המערער הינו סטודנט ללשון, כבן 25, אשר בבעלות אחיו חברה שעיסוקה איסוף והעמסת עופות. נראה שאחיו של המערער הוא שנתן לו את הכסף לרכישת הרכב, והוא זה שהביאו בפני יועץ מס ועו"ד על מנת לקדם את רישום החברה במע"מ. בטרם אושר רישומו כעוסק, קיבל וביצע המערער עבודה, עבורה קיבל תמורה. המערער הוציא חשבונית פיקטיבית כנגד קבלת התשלום. המשיב סירב לרשום את החברה כ"עוסק מורשה", וזאת משני טעמים: האחד, חשש שמא החברה תעסוק בפעילות בלתי חוקית. השני, המשיב לא שוכנע באמיתות כוונות המערער להקים את העסק. על כך הערעור.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק חובת הרישום, הקבועה בסעיף 52 לחוק, הינה כללית וחלה על עוסקים, מלכ"רים ומוסדות כספיים. סמכותו של המשיב שלא לרשום עוסק, מצויה בסעיף 52(ב) ו-(ג) לחוק.
הוראת סעיף 52(ב) לחוק מלמדת, כי המבקש להירשם כעוסק חייב להוכיח להנחת דעתו של המנהל כי הוא מקים עסק, בעוד סעיף 52(ג) מלמד, שלמנהל שיקול הדומה לשיקול הדעת שניתן לרשם החברות ולרשם העמותות, שלא לרשום עוסק, מלכ"ר או מוסד כספי, אם קיים חשש סביר שהוא יעסוק בפעולות בלתי חוקיות. עמדת המשיב היא, כי המערער לא הוכיח את התנאי הראשון, הקמת עסק, וכי התנאי השני מתקיים, ויש חשש לעיסוק בלתי חוקי. הוראה זו, המסמיכה את המנהל, בין היתר, לאסור רישום, סותרת לכאורה את הזכות הבסיסית לחופש העיסוק. אולם נראה שהחוק עומד בדרישות פסקת ההגבלה, המצויה בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק. יחד עם זאת, כאשר באים לפרש הוראה זו, יש לפרשה על דרך הצמצום, כמתבקש ממרכיב המידתיות - רק למקרים שבהם עצם הרישום הוא שיאפשר את הפעילות הבלתי חוקית, או יקל בצורה משמעותית על ביצועה.
הרישום כ"עוסק" כפוף לשיקול דעתו של המנהל, אולם תשובה הכוללת סירוב לרישום, צריכה וחייבת להישען על בסיס עובדתי בדוק ומוצק והיא אף כפופה לביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי. תפקידו של בית המשפט היושב כערכאת ערעור על רשות מנהלית, מתמצה בבחינות סבירות ההחלטה, מתוך הסתכלות מאוחרת ובדיעבד, בהתאם לעובדות ולנסיבות שעמדו לפני המנהל בנותנו את ההחלטה נשוא הערעור.
במקרה שלפנינו, הגיע המנהל לכלל מסקנה שאין לפניו עסק, וחשש לפעילות כזב, במסווה של עסק חי ורשום, ולכן סרב לרשום את החברה שבבעלות המערער כעוסק. לא יהא נכון לומר שהחלטת המשיב לוקה בחוסר סבירות, או שחריגה היא בנסיבות העניין.
מספר עובדות אכן תמוהות בענייננו, ובין היתר: רשימת העובדים הפוטנציאלים שהוגשה על ידי המערער, בבואו לרשום את החברה כעוסק, כללה נשים צעירות מהמגזר הבדואי, אמהות לילדים, שאין צורך להכביר מילים על יכולתן האובייקטיבית לעסוק בענף שיווק והעמסת עופות; בנוסף, מעורבותו המתמיהה של אחי המערער בכל תהליך הקמת החברה. ועוד, היעדר ניסיון מוכח של המערער בסוג העבודה המדובר. כאשר עסקינן בכוונות עתידיות של החפץ להרשם, ובפיענוח מבוקשו "האמיתי", והלעיתים סמוי, ברור שקשה לדרוש תשתית עובדתית חד משמעית, ברורה, ומתועדת, ואיכות "הראיות המינהליות" שבפני מקבל ההחלטה אינה גבוהה בדרך-כלל. בהינתן שאלו הם פני הדברים, בהילוכו זה של המשיב ובמתן החלטתו, לא נפל פגם או דופי, המצדיק התערבות בית המשפט, אם כי, מן הראוי לציין כי לו היה המשיב מגיע למסקנה שונה, היתה גם זו יכולה להיחשב ראויה. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪, בתוספת מע"מ. ניתן ביום: 26.4.2006 בפני: כבוד השופט א. ואגו. ב"כ המערער: עו"ד אלעתאיקה עאמר; ב"כ המשיב: עו"ד נעם חת מקוב, פמ"ד אזרחי.
