עובדות וטענות:
העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו בשנת 1980 ולהם 3 ילדים. יחסיהם התערערו, והם פנו לביה"ד הרבני האזורי בירושלים בשנת 1992 לצורך הסדרת הליך של גירושין. בגדר אותו הליך, נתבקש ביה"ד לאשר הסכם גירושין שכרתו ביניהם. באותו הסכם, הסכימו בני הזוג על מעשה הגירושין, על החזקת הילדים ומזונותיהם ועל הסדרים כספיים ורכושיים שונים. כן נכלל בהסכם תנאי, לפיו האשה מתחייבת שלא לתבוע את הבעל בכל ערכאה שהיא להגדלת מזונות הילדים, בין במישרין ובין בעקיפין, ואם הבעל ייתבע, האשה תפצה אותו באופן שהוא יקבל מחצית מהדירה, מחצית מתכולתה ומחצית מהזהב. כן קובע ההסכם הוראה בדבר ייחודיות סמכות בתי הדין הרבניים במקרה של מחלוקת ביניהם לאחר הגירושין. להסכם הגירושין ניתן תוקף של פסק דין ובני הזוג התגרשו זה מזו.לאחר כחמש שנים, הגישו ילדי בני הזוג (באמצעות העותרת) תביעת מזונות כנגד המשיב לביהמ"ש לענייני משפחה. עיקר התביעה נועד להגדלת סכום המזונות עליו הסכימו בני הזוג בביה"ד הרבני. זאת, בין היתר, נוכח טענת העותרת, כי המשיב אינו משלם את תשלומי המשכנתא כפי שהתחייב בהסכם הגירושין. כשלושה חודשים לאחר הגשת התביעה להגדלת מזונות בערכאה האזרחית, הגיש המשיב תביעה לביה"ד הרבני "לפסק דין הצהרתי וביצוע בעין" של הסכם הגירושין. בתביעה טען, כי העותרת הפרה את הסכם הגירושין מספר פעמים ובמספר מובנים. העותרת טענה, בין היתר, בהגנתה, כי נושא התביעה הינו "הפרת הסכם גירושין" ולפי ההלכה שנפסקה בבג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים (להלן: פרשת סימה לוי), לביה"ד הרבני לא נתונה סמכות לדון בתביעה. ביה"ד העביר את סוגיית הסמכות שהעלתה העותרת לחוות דעתו של היועץ המשפטי לשיפוט רבני של בתי הדין הרבניים דאז, עו"ד א' רוט. בחוות דעתו קבע עו"ד רוט כי לדעתו, בהתייחס לסעיף 5(ב) להסכם הגירושין כשהוא לעצמו, לא נתונה סמכות לביה"ד הרבני לדון בתביעתו של המשיב לאחר הגירושין. עם זאת הוא סבר, כי את סעיף 11 להסכם הגירושין ניתן לראות כסעיף בוררות על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. מכח דיני הבוררות, מוסמך ביה"ד לדון בתביעה כבורר על פי הכללים והמגבלות החלים על בורר. ביה"ד הרבני נתן את הכרעתו בתביעת המשיב וקבע, בין היתר, כי "מאחר ושני הצדדים התחייבו בהסכם, וכמו כן בית הדין אישר את ההסכם, לפיכך לבית הדין הסמכות לדון ולפסוק בנידון, ובית הדין פסק את פסק הדין מתוקף סמכותו, ואין צורך שבית הדין יפסוק זאת משום בורר". העותרת ערערה לביה"ד הרבני הגדול אשר דחה את הערעור לעניין הסמכות וקבע, כי פרשנות הסכם הגירושין מלמדת כי עניינו בהסכמתם של בני הזוג ל"רכוש תמורת מזונות". פרשנות זו משליכה על תוכנו של כתב התביעה שהגיש המשיב לביה"ד, והיא מלמדת כי מדובר בתביעה לביטול הסכם הגירושין להבדיל מתביעה לאכיפת סעיף שיפוי. במצב דברים זה, קנויה לביה"ד סמכות לדון בתביעת המשיב. בעתירתה זו, מבקשת העותרת לבטל את החלטות אלו.
דיון משפטי:
כב' הש' א' פרוקצ'יה:
