פחת בהעברת נכס שאין עמה העברת שליטה

אחד הסעיפים התמוהים ביותר (ואף אחד מהארכאיים ביותר) בפקודת מס הכנסה, הינו סעיף 24 לפקודה, הדן בהעברת נכס בר-פחת "שאין עמה העברה שליטה" ובהשלכות הדבר לעניין ניכוי הפחת לאחר מכן.

מדובר במקרים בהם הועבר נכס בר-פחת מאדם לאדם, ונוכח המנהל והחליט שהשליטה במועבר נשארה לאותו אדם שבידו היתה קודם לכן (וכן במקרה של העברת נכסים מאת שני בני אדם, או יותר, אם נוכח המנהל והחליט שהשליטה במועבר נשארה בכללותה לאותם בני-אדם שבידי כל אחד מהם לחוד היתה בחלק מן המועבר, לפני המועד הקובע).

אין צורך לציין כי לעניין זה הוגדרה "שליטה" באופן רחב ביותר, במישרין או בעקיפין, כאשר אדם פלוני וקרוביו נחשבים לאחד, ואם ביום מן הימים תוך שלוש שנים לאחר ההעברה נמצאת השליטה במועבר שוב בידי המעביר, יראו כאילו נשארה בידיו מלכתחילה.

הסנקציה עצמה, הכלולה בסעיף 24, נועדה להביא לכך שניכוי הפחת בשל הנכס המועבר ישאר כפי שהיה בידי המעביר, אלא אם כן נתחייבה אותה העברה במס רווחי הון (אין התייחסות למס שבח) - או שרווח ההון קוזז כנגד הפסד - ובלבד שסכום השווה ל"סכום האינפלציוני" ששולם עליו מס בשיעור של 10% יופחת מהמחיר המקורי של הנכס המועבר.

מדובר לכל הדעות בהוראה "אנטי-תכנונית" חריפה למדי, שעלולה היתה לגרום לתוצאות מס מעוותות, שאין רשות המסים בישראל ממהרת לאכפה (כל שכן משנת המס 1982 ואילך, כאשר חוקי המס "ניטרלו" לראשונה את המרכיב האינפלציוני בקביעת ההכנסה החייבת).

המחוקק הישראלי הקדום, שבמקרים מסויימים היה כנראה ליברלי וסובלני יותר מהמחוקק המודרני, דאג להותיר לנישומים פתח של תקוה, וקבע כי "על החלטת המנהל לפי סעיף זה ניתן לערער לפי הסעיפים 153 עד 158".

מאז חלפו להן (בקירוב) שנות שני דורות, אך דומה כי בנושאים מסויימים נותרה בחקיקה הפיסקאלית מידה רבה של פראנויה, המאפיינת מי שלא למד דבר ולא שכח דבר.

כוונתנו לתקנות מס הכנסה (פחת מואץ לציוד שנרכש בתקופה הקובעת), התשס"ו-2005, שפורסמו ביום 6.11.2005 בקובץ תקנות מס' 6433, ובהן הותר ניכוי פחת מואץ לנישומים העוסקים ב"פעילות מזכה" (כמוגדר בתקנות) שרכשו "ציוד" (כמוגדר בתקנות) בתקופה הקובעת (מיום 1.7.2005 ועד ליום 30.9.2006), ובלבד שהציוד שימש בייצור הכנסה בפעילות מזכה, בכל התקופה הרלוונטית, מהיום שבו החל השימוש בציוד.

כמקובל במקומותינו, לא שכח המחוקק לכלול בתקנות מספר הוראות אנטי-תכנוניות, ואלו הן:

1. בחירתו של הנישום תחול על כל הציוד שנרכש בתקופה הקובעת.

2. לא ניתן לתבוע ניכוי פחת מואץ, מלכתחילה, בשל רכישות "מיוחדות" (רכישות מקרובים, משינוי יעוד, רכישות במסגרת שינוי מבנה ומיזוג ועוד).

3. על הנישום להציג אישור מיוחד על כך שהציוד שימש בידיו לייצור הכנסה בפעילות מזכה, בכל התקופה הרלוונטית. 4. לא ניתן לתבוע ניכוי פחת מואץ, מלכתחילה, אם מדובר בנישומים שקיבלו מהמדינה זיכיון או זיכיון משנה, או שהמדינה השתתפה (במישרין או בעקיפין) בתקציביהם, בשנת המס 2005, 2006 או 2007, בשיעור העולה על 20% (מענקים לפי חוק לעידוד השקעות הון לא נחשבים כהשתתפות מדינה, לעניין זה).

הגדיל לעשות המחוקק בעת שכלל בתקנות הוראה בלתי שגרתית, שזו לשונה:

"נמכר ציוד לקרוב, לאחר שנתבע בעדו פחת לפי תקנות אלו, בתוך ארבע שנים מיום רכישתו, יהיה שיעור הפחת שניתן לתבוע בעדו בידי הרוכש - אפס".

מדובר בהוראה מתוחכמת (לכאורה), שנועדה למנוע מכירת ציוד שלא בתום לב, כשהמוכר מדווח על רווח הון ואילו הרוכש (השני) זכאי לנכות פחת מהציוד שרכש.

עם כל ההבנה לפראנויה, אנו סבורים כי מדובר בענישה סביבתית בלתי סבירה, שאין לנישום (לכאורה) אפילו זכות ערעור בשלה, ואין להוציא מכלל אפשרות שבית המשפט העליון יפסול אותה מניה וביה.