פיטורים עקב חברות בקהילה מיסיונרית - אפליה פסולה

ע"ב 7899/02 זאב ברן נ. עירית פתח תקווה, ניתן ביום 8.8.2005.

באת כוח התובע: עו"ד הילה פורת.

עובדות

זאב הועסק בעיריית פתח-תקווה (להלן – העירייה) החל משנת 1988, תחילה באמצעות קבלן כח אדם ומיום 1.1.2002 כעובד העירייה, בתפקיד של מדריך עזר בתחום המיחשוב בכיתות לימוד במוסדות חינוך של העיריה.

במסגרת תפקידו נדרש זאב לסייע לתלמידים שלא סיימו את העבודה בתוכנות המחשב. במקרה כזה זאב היה נמצא אתם בכיתות הלימוד, מסייע להם ומשגיח עליהם ועל המחשבים. התלמידים הכירו את זאב וחלקם לא ידעו שהוא טכנאי וקראו לו "המורה".

זאב הינו חבר בקהילה משיחית, חסד ואמת, שהינה עמותה רשומה שמטרותיה העיקריות הן יראת אלוהים ואהבתו, אהבת האדם, דעת האמת ואהבתה ותרומת כלל חברי הקהילה. זאב שימש במספר תפקידים בקהילה הנ"ל לרבות גזבר הקהילה.

העירייה ראתה את זאב כחבר בכת מסיונרית ופיטרה אותו בשל החשש מחשיפת תלמידים לפעילות של מסיון. עבודתו של זאב הופסקה ביום 19.7.2002.

עיקר טענתו של זאב היא כי פיטוריו מהווים אפליה פסולה ומנוגדים לחוק השוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה) ולחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מכאן התביעה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו פסק

סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שכותרתו איסור אפליה, קובע כי לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או שירותם במילואים. סעיף 2(ג) לחוק הנ"ל קובע כי אין רואים הפליה לפי סעיף זה, כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה.

הפסיקה ראתה באפליה תופעה שלילית. הפסיקה עמדה גם על כך, כי שוני רלוונטי לכשעצמו אין די בו על מנת להצדיק יחס שונה. זאת, כל עוד יש בידי הרשות אפשרות לפעול לניטרולו של השוני ולנהגו באופן שוויוני אף ביחס לשונים. יתירה מזו, חובתה של הרשות לפעול לניטרולה של השונות הרלוונטית תעמוד בעינה אפילו תהא נדרשת להוציא הוצאות כספיות או לבצע הערכות מיוחדת על מנת לנטרלה. יש הגוזרים את החובה לנהוג בשוויון על גוף ציבורי ובכלל זה, גם את איסור האפליה מפאת דתו של אדם מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

העירייה טוענת כי פיטרה את זאב בשל החשש מחשיפת תלמידים לפעילות של מיסיון. בעת הפיטורים לא היתה לעירייה כל הוכחה כי זאב עסק בעת עבודתו בפעילות של הפצת אמונתו, אך לטענתה, אחריותה כלפי התלמידים לא איפשרה המשך חשיפת התלמידים לאפשרות חשיפה כזו. השאלה היא, האם כטענת העירייה עצם השתייכותו של התובע לקהילת חסד ואמת, יש בה כדי להוות אבחנה מותרת עת מדובר בעבודתו כמדריך עזר בכיתות הלימוד בבית הספר. לצורך זה יש לבחון את אופיו ומהותו של התפקיד אותו ביצע זאב, והאם לאור תפקיד זה קיימת אבחנה מותרת. ושוב, יודגש כי לא די בכך כי קיימת שונות רלבנטית. על מנת שהשונות תכנס לגדר אבחנה מותרת, מוטלת על המעביד חובה לבצע התאמות סבירות על מנת להתגבר עליה, שאם לא יעשה כן תיפול התנהגותו בתחומה של האפליה הפסולה.

במקרה זה, מאחר ומדובר בטכנאי מחשבים, נטרול השונות ועיקרון המידתיות הטילו על העיריה חובה מוגברת לנסות למצוא לזאב תפקיד חלופי, בו לא יהיה חשוף לעבודה יחידנית עם ילדים או נוער, אך לא נעשה נסיון שכזה. במקרה זה, כאמור, העיריה גם כלל לא הוכיחה כי זאב שוחח עם הילדים על אמונתו.

בנוסף, העירייה קיבלה את הידיעה בדבר היות זאב בקהילת חסד ואמת קרוב לשנה טרם הפיטורים. אמנם טוב עשתה העירייה אשר לא קיבלה החלטה מהירה בענינו של זאב אך יחד עם זאת, חלוף קופה ארוכה כל כך והשארת הילדים לאפשרות של הטפה מטילה ספק בתום ליבה של העירייה בכל הקשור לסיבת הפיטורין. סעיף 10(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע כי לבית הדין לעבודה סמכות לפסוק פיצויים בגין הפרת החוק אף אם לא נגרם נזק של ממון בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין ולא יותר מ-50,000 ₪. מטרות הפיצוי הן פיצוי על נזק ממשי ופיצוי עונשי. המטרה בפסיקת פיצויים היא לחנך את ציבור המעבידים כולו על מנת להשיג את המטרה הסופית של התנהגות שאינה מפלה כנגד פרטים ואינה נזונה מסטריאוטיפים. לשם כך על הפיצויים להיות אפקטיביים.

במקרה זה, לאור סוג ההפליה, תקופת עבודתו הכוללת של זאב אצל העירייה וגובה שכרו אצל העירייה על העירייה לשלם לזאב פיצויים בגובה של 30,000 ש"ח.

באשר לנזק הממוני לו טוען זאב, הרי שהנזק לא הוכח מאחר וזאב קיבל באותה תקופה דמי אבטלה. זאב לא הוכיח כי קיים הפרש בין הסכום אותו קיבל כדמי אבטלה לבין הסכום אותו היה משתכר לו המשיך לעבוד, ומהו ההפרש.

באשר לתביעה לפיצויי פיטורים, מאחר וזאב קיבל פיצויי פיטורים מחברת כח האדם בגין תקופת עבודתו באמצעותה, על העירייה לשלם לזאב פיצויי פיטורים רק עבור אותו חלק של השנה אשר עבד אצלה.

סוף דבר, התביעה התקבלה ברובה. העירייה תשלם לזאב הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.