פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה

ע"ע 1121/04, 1112/04 שלמה ששון נ. גלש"ן שווקים משאבי אנוש

עובדות 1. המשיבה (להלן - גלשן או החברה) מאוגדת כחברה פרטית שמניותיה מוחזקות על ידי אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. כתוצאה ממצבה העסקי העגום של החברה החליט הדירקטוריון על מינויו של מנכ"ל מקצועי. 2. לאחר הליכי מיון ובחינה של ועדת חיפוש נבחר המערער, מר שלמה ששון (להלן - ששון), ביום 22.5.1997 לתפקיד מנכ"ל, על ידי הדירקטוריון. חמישה ימים לאחר בחירתו לתפקיד התקיימו בחירות לאגודת הסטודנטים וכתוצאה מהן התחלף ביום 13.7.1997 הרכב הדירקטוריון. 3. בין לבין, ביום 12.6.1997, חתם יו"ר הדירקטוריון היוצא על חוזה העסקה בין החברה לששון. זאת, למרות שידע והיה ברור לו שהדירקטוריון עתיד להשתנות לאור הבחירות לאגודה. תקופת העבודה כפי שנקבעה בחוזה הייתה לשנתיים ימים, החל מתאריך 15.6.1997 ועד 31.5.1999. החוזה אמור היה להתחדש מאליו כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למשנהו על הרצון לסיימו. 4. ביום 13.7.1997, פחות מחודשיים לאחר מינויו של ששון למשרה, החל הדירקטוריון החדש בכהונתו, וביום 30.7.1997 הגיעו חבריו לכלל החלטה כי יש להפסיק את עבודתו של המנכ"ל החל מ-31.7.1997. לדעת מועצת המנהלים, הסכם ההעסקה שנחתם עם המנכ"ל, נגוע בחוסר סבירות קיצוני ונראה שהנהלת החברה הקודמת לא הבינה מה העלויות האמיתיות של ההסכם ומהן ההשלכות שלו. מועצת המנהלים התרשמה, כי המנכ"ל, למרות הזמן שהוא עובד בחברה, טרם הצליח ללמוד אותה, ונראה כי הוא אינו משתלט על ניהולה. בהתאם, פוטר ששון מעבודתו בחברה ביום 31.7.1997. 5. בגין פיטוריו תבע ששון מן החברה תשלום פיצויים בגין הפרת חוזה עבודה, תגמול בגין שעות נוספות והפרשי שכר. בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של ששון בחלקה. בפסיקתו חייב את החברה בתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה, כולל הפסד השכר לו היה זכאי עד תום התקופה הקצובה ובתשלום עבור הפרשי שכר. מכאן הערעורים.

בית הדין הארצי לעבודה פסק 1. מתוקף הוראתו של סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות), תשל"א-1970, חלה על ששון חובת הקטנת נזקו באמצעים סבירים. בתוך כך, זכאי המפר, במקרה דנן החברה, לנכות מהפיצוי את הסכום שהתובע השתכר או יכול היה להשתכר בשקידה סבירה באותה תקופה. בית הדין האזורי קבע כי ששון פעל בשקידה סבירה והציג רשימת מקומות אליהם פנה כדי לקבל עבודה אולם נדחה על ידם. טענת החברה, לפיה אין לקבל את רשימת מקומות העבודה כהוכחה למאמצים שעשה ששון בפועל להתקבל לעבודה נדחתה, ומסקנתו של בית הדין היתה כי ששון עשה ככל שלאל ידו כדי להקטין את נזקו, אך נסיונותיו לא צלחו, וזאת ביחס לתקופה שעד יום 23.7.1998. 2. יחד עם זאת, בית הדין האזורי קבע כי ששון לא מסר דבר באשר למה שקרה עם העסקתו לאחר יולי 1998 והוא לא הואיל לגלות מה עשה בשנה השנייה של התקופה הקצובה (להלן - התקופה השניה). בית הדין קבע כי בשים לב למיתון הקשה שפקד את המשק ולכישוריו המרובים של ששון, הוא יכול היה בשקידה סבירה להקטין את נזקו והפחית את הפיצוי לתקופה השניה לשליש מהפיצוי, דהיינו לשליש מהפסדי השכר באותה תקופה. 3. מינויו של ששון לתפקיד היה מינוי מקצועי אשר נועד להביא להבראת החברה. יש לקבל את ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין, לפיהם לא הוכח שששון נכשל בתפקידו והטעם האמיתי לפיטוריו, כעולה מהחלטת הדירקטוריון, היה מינויו לתפקיד בתקופת מעבר. על כן, בדין חויבה החברה בתשלום פיצוי לששון, משנמצא כי הפרה את החוזה לתקופה קצובה שחתמה עמו. 4. יחד עם זאת, באשר לתקופה השנייה, לא הוכיח ששון כי פעל בשקידה סבירה להקטנת הנזק בתקופה זו. משכך, אין החברה חייבת כלל בפיצויו על אבדן השכר לתקופה השנייה. בענין זה יש לקבל את ערעורה של החברה. 5. הערעור נדחה. הערעור שכנגד התקבל בחלקו. אין צו להוצאות.