רקוויאם לועדת בכר: בישראל כדאי מאוד מאוד לחכות
אם נכונה החשיפה ב"הארץ" הבוקר לפיה שר האוצר החדש, אהוד אולמרט, עומד לקבור את המלצות ועדת בכר על ידי מתן עמלת הפצה גבוהה במיוחד לבנקים, הרי שבכך נסתם הגולל על עוד פרק מפואר בתולדות ה"רפורמות" במדינת ישראל. מדינה מעוותת. הכי כדאי כאן זה - לחכות. בסוף השר התחלף, השופט יפרוש, והבעל בית ישתגע.
טריק ידוע בעיירה היהודית היה להמתין שהפריץ ימות. כך גם במדינת היהודים. תחנות הצדק טוחנות כאן לאט, העיוותים רבים, הניגודים לא נגמרים, האינטרסים הצרים של השוק כאן, כל כך מסואבים לפרקים עד שנדמה שאין דרך להתירם. אולי אנחנו באמת לא בנויים למה שמוגדר כ"שוק חופשי". הכל כאן קטן מדי, דחוס מדי, צפוף מדי.
אם עמלות ההפצה על הקרנות והקופות יהיו גבוהות במיוחד, הבנקים הצליחו לעשות את הטריק. הם פשוט המתינו. נכון, לפרקים היה קשה, החקיקה של ועדת בכר הועברה בכנסת והם אכן ייאלצו למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל שלהם. אבל בכדי להפיץ מוצרים ללקוחות שלהם (אנחנו, הציבור), הם יוכלו לדפוק עוד "עמלה". כזאת שעלולה לחלוב את יתרת התשואה העלובה שהקרנות והקופות מבטיחות.
בקיצור, שוב חזרנו להיות שבויים. שוב נתעורר עוד מספר שנים לועדה חדשה שתבדוק את הדרך שבה יאלצו באוצר לעורר את התחרות שלא תבוא. הכל חוזר לקדמותו. אולי בעתיד לא יקראו להן רפורמות או ועדות. מזמן אפשר היה לכנות חלק מהן: ועדת קישוט. היא מקשטת את הרזומה של האישיות הפוליטית התורנית בתוכניות האירוח העתידות לחזור בעתידו, שוב ושוב.
האם היינו כולנו שחקנים במחזה הבמה של ביבי ובכר? מכל הדרמות האלה, היינו צריכים לדעת שזה לא באמת נגמר עד שהגברת השמנה והמלאה במזומני העמלות שרה? היינו צריכים לדעת. בישראל - ארץ המושל"ך, הכל אפשרי. אותו מושל"ך קטן, שהפך ברבות הימים לאבן הפינה של מסחטת העמלות, מחקיקת שוליים פסאודו-סוציאליסטית קטנה על ידי ח"כ שולמית אלוני לפני כמעט שלושה עשורים.
בואו נחזור לרגע לאותה נקודה בזמן. אנשים המכירים את מערכת הבנקאות בארץ, עשויים להסכים איתנו. שם היה המקום שבו התנתקו הבנקים מרווחים מפערי ריבית (מקור ההכנסה העיקרי של בנקים בארץ ובעולם), והוסיפו לצידם גם את רווחי העמלות שלהם. אי שם בתחילת שנות השמונים הוחלט בכנסת שזה לא צודק שכשמפקידים צ'ק, הצד השני לא מקבל מייד את הכסף. חוק סוציאליסטי חוקק ומערכת המושל"ך יצאה לדרך. מערכת שיקים ללא כיסוי.
הבנק היה מפקיד מיד את המזומן מהשיק בצק המופקד. זאת, בניגוד לכל מקום אחר בפלנטת הבנקים בעולם. ומה קורה אם הצ'ק חזר? לבנק אושרו לגבות עמלות עתק, לא נתפסות בכלל, על הנזק הנורא, ועוד משני הצדדים. כך עולה שמפסיק אחד בזמן הבינו הבנקים את השטיק. הרגולטור מפתיע לרעה, הם מוצאים את הסעיף הקטן שמתרגש והופך את הקערה על פיה לטובתם. להם יש את הראייה העתידית הרחוקה, בניגוד למחוקקים שלנו.
אבל כמובן שזה רק מיקרו-קוסמוס. הבנקים עשו את שלהם, בינינו - כולנו למדנו את השיטה. המערכת כל כך מסואבת, שפשוט כדאי להמתין. "לקבוע עובדות בשטח" ולהכריע אותה. זה ככה גם עם הפוליטיקאים שלנו, שהבינו שכדאי לחכות ולדחות שוב ושוב את גזר הדין. אולי השופט יפרוש מתפקידו, אולי יהיה פיגוע, אולי תפרוץ מלחמה. בישראל, השיניים היחידות שננעצות בבשר הן השיניים של הזמן.
בימים אלה נבחנת ועדת בכר את מבחנה האחרון. מבחן גובה העמלה. הוא זה שיכריע את כל המהלך. היא תהיה בכך משל לניסיון של נבחרי הציבור לגבור על המערכת, ניסיון הרואי שנגמר שוב ושוב בועדה, ועוד ועדה, ועוד ועדה.
