לחוקרים של היום ולהיסטוריונים של מחר יש בעיה

1. פלאיהם של ארכיונים

צו המעצר של יחזקאל אינגסטר, היהודי היחיד שנדון למוות על סיוע לנאצים (ארכיון המדינה)

הייתי בן עשרה כאשר התוודעתי לראשונה לפלאיהם של ארכיונים, ועד היום זהו המקום בו אני מוכן לבלות שעות בלתי מוגבלות. החיפוש במסמכים הוא העבודה הקשה ביותר - וגם המרתקת ביותר והמתגלמת ביותר של היסטוריונים. מעניינות וחשובות ככל שיהיו עדויות אנושיות, למסמכים יש שני יתרונות מכריעים: הם מזמן אמת וחד-משמעיים. לצד זאת, הם מרגשים: פעם הזמנתי בארכיון בלונדון תיק, רק כדי להחזיק במו ידי מסמך עליו חתם וינסטון צ'רצ'יל.

בארכיון המדינה בירושלים מצאתי את המסמכים שהיו הבסיס לתחקיר שלי על פרשת פקדונות קורבנות השואה בבנקים השווייצריים. בארכיון המדינה בלונדון מצאתי את המסמכים שחשפו את גזל רכוש קורבנות השואה בבריטניה, ומאוחר יותר - את העדויות הראשונות שגבו הבריטים מניצולי ברגן-בלזן. בארכיון המדינה בווינה גיליתי רבבות הצהרות רכוש של יהודי אוסטריה לאחר הסיפוח לגרמניה. ושוב בארכיון בירושלים - שם שמורים התיקים של משפטי הקאפוס בשנות ה-50.

אלו רק כמה דוגמאות מנסיוני האישי. המשותף להן ולמה שעשו ועושים רבבות היסטוריונים במשך מאות שנים: ממשלות מתנהלות בכתב וחייבות לשמר את התיעוד. וזהו הבסיס לא רק למחקר היסטורי, אלא גם לכל בדיקה וחקירה - למשל למחדלי 7 באוקטובר.

2. המדיות הדיגיטליות

פנייתו של דן ישענו לגבי רכושו מתקופת השואה שנותר בבריטניה (ארכיון המדינה הבריטי)

חלק גדול מזה לא יעמוד לרשות החוקרים של היום וההיסטוריונים של מחר. הסיבה: המעבר למדיות דיגיטליות בכלל ולטלפונים חכמים בפרט. אחזור לנסיוני האישי: בשנות ה-50 התבקשו עולי מדינות ערב להגיש הצהרות על הרכוש שאיבדו. הן כמובן היו ידניות וכך נשמרו בארכיון. אבל כיום הצהרות כאלו היו מוגשות מן הסתם דרך האינטרנט וספק האם וכיצד היו נשמרות. תחשבו על מי שירצה לחקור את גופי פניות הציבור השונים; היכן הוא ימצא את החומר?

וזה עוד כלום לעומת הסמארטפונים. חלק חשוב מאוד במחקר ההיסטורי, כמו גם בבדיקות וחקירות בזמן אמת, הוא מה שאומרים המעורבים זה לזה. מה שעד לפני עשור היה נעשה בכתב, נעשה כיום במסרונים, בווטסאפ ובדוא"ל. איך בדיוק אפשר להגיע לחומר הזה? ראשית, רבים מן המכשירים שייכים למשתמשיהם. שנית, כמות החומר היא אדירה. שלישית, יש שם הרבה מידע פרטי עליו יש להגן. בקיצור: אין אפשרות של ממש לשמר את החומר, ואפילו אם כן - החיפוש בו יהיה בלתי אפשרי.

• "דבר" פרסם ידיעה כוזבת על חזיר במסעדה כשרה - ואז קבר את התיקון
• אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל מתקוטטים על עיתון ערב בחירות

3. החומר האישי

יומנו של חיים אהרון קפלן מגטו ורשה, 1941 (ארכיון מורשת)

לא מדובר רק בחומר ציבורי. ההיסטוריוגרפיה המודרנית מעניקה מקום נכבד לחוויותיו של האדם מן השורה - החיילים בחזית, המשפחות בעורף, האזרחים בעת תהפוכות פוליטיות, המשקיעים בבורסות. אי-אפשר להבין את תנועות הדיביזיות, את ההפצצות, את המהפכות ואת המפולות בלי לדעת כיצד הן באו לידי ביטוי בחיי היום-יום ולא רק ברמת הגנרלים, השרים, הנשיאים והבנקאים.

המקורות לכל אלו הם בעיקרם שלושה: יומנים, מכתבים ועדויות. כפי שכבר ציינתי, יש יתרון גדול לחומר הכתוב - דהיינו היומנים והמכתבים. אבל מה שנעשה עד לפני עשור או שניים בנייר ועט, עבר גם הוא למדיות הדיגיטליות. מעבר לקושי להגיע אל החומר, הרי שחלק ניכר ממנו נעלם לאחר פטירת הכותבים, כאשר אין מי שישמר אותו ולמשל ידאג לתשלום תמורת העלאתו למחשבי ענן.

4. הניסיון של נורת'ווסטרן

תווי האופרה "קיסר אטלנטיס" שכתב ויקטור אולמן בגטו טרזין (ארכיון גטו טרזין)

האם יש פתרון? לורה אליינה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבמדינת אילינוי פרסמה באוקטובר 2017 דיווח על האופן בו צוות הארכיון של האוניברסיטה הצליח לשמר חומרים ממכשירים ניידים. המאמר כולל תרשים זרימה מורכב של האופן בו יש להחליט האם וכיצד להעתיק תכנים מן המכשירים, וזו רק תחילת הדרך.

היינו זקוקים לחשיבה מחוץ לקופסא, כותבת אליינה, כולל שימוש באפשרויות העתקה המובנות במכשירים. אם אין כאלה, צריך היה לשכנע את חברי הסגל להוריד את הכלים הדרושים; ויש מקרים בהם באמת אין דרך להעתיק את התכנים. שיתוף פעולה מצד מחזיקי התוכן הוא המפתח, מדגישה אליינה. וזוהי אולי נקודת התורפה המרכזית: מדוע שמישהו ירצה להעביר תכנים העלולים להביך אותו?

אליינה גם הצביעה על הקשיים שבדרך: מי יקבע מהו תוכן שיש לשמר, במיוחד ביישומונים ובדוא"ל? למי שייכות זכויות היוצרים, למשל בתמונות שצילמו אנשי האוניברסיטה במכשיריהם? כיצד לשמר תכנים כתובים לאורך זמן? ואני מוסיף: עברו תשע שנים, המכשירים נעשו הרבה יותר מתוחכמים, יש בהם הרבה יותר חומר והגנת הפרטיות גם היא עלתה מדרגה.

5. לא מתמודדים עם הבעיה

רשימת ספריות יהודיות באוסטריה שהכין דניאל גולדשמידט (ארכיון הספרייה הלאומית)

ככל שידיעתי מגעת לאחר בדיקה מהירה, ארכיונים ברחבי העולם לא מתמודדים עם הבעיה. חיפוש בגוגל לפי שילוב של ארכיונים ודיגיטל, מוביל לדיגיטציה של החומר הקיים, לא לשימורו של חומר דיגיטלי חדש. ארכיון המדינה הבריטי - הטוב ביותר בעולם - מפרסם הנחיות לגופי הממשל לגבי האופן בו עליהם לשמר חומרים דיגיטליים, אך מדובר במה שקיים במערכות המחשב שלהם ולא בסמארטפונים של עובדיהם. ארכיון המדינה האמריקני מתאר כיצד ניתן למצוא חומרים בצורה מקוונת.

ומה אצלנו? במאי 2016 מצא מבקר המדינה דאז, יוסי שפירא, כי 100 מיליון רשומות אלקטרוניות לא הופקדו כנדרש בארכיון המדינה ויש חלק ניכר שחלק ניכר מהן יאבדו לעד. "הטיפול במשך שנים, בתקופת כהונתם של כמה גנזים, בבעיות בתחום הניהול והשימור של הרשומות האלקטרוניות לא היה משביע רצון, אף על פי שמבקר המדינה התריע על כך שוב ושוב", כתב.

"פעולות מסוימות שהגנז [ד"ר יעקב לזוביק] החל לבצע בתקופת הביקורת טרם הביאו לשיפור משמעותי בטיפול משרדי הממשלה ברשומות האלקטרוניות. על גנז המדינה להפיץ כללים מחייבים לניהול רשומות אלקטרוניות לכלל גופי הממשל. כמו כן עליו לגבש דרך פעולה להטמעת הכללים האלה בעבודת גופי הממשל ולמעקב אחר ביצועם". מאז לא נערכה ביקורת מעקב, וכאמור - הבעיה הגדולה כיום היא הסמארטפונים.

6. נדמה שאין פתרון

עדותה של פאני מילר במחנה ברגן-בלזן (ארכיון המדינה הבריטי)

הטכנולוגיה קידמה את האנושות בצורה בל תיאמן ובמהירות בל תיאמן. דומני שאין צורך בדוגמאות. המיחשוב בכלל והאינטרנט בפרט, התקשורת בכלל והסמארטפונים בפרט - שינו את חיינו לבלי הכר. יש לכך המון היבטים חיוביים: צבירת מידע וחלוקתו, יצירת קשר בזמן חירום, חשיפת פגיעות בזכויות אדם, הרחבת חופש הביטוי, שכלול הצרכנות, קידום המחקר והפיתוח.

לצד זאת, כולנו מכירים גם את ההיבטים השליליים: הפצת מידע כוזב והכפשות, הצפה בשיחות ספאם, שיימינג העלול להיות קטלני וכמובן הסכנות הכרוכות בבינה המלאכותית. אולי לצד אלו, בעיית התיעוד נראית שולית - אבל היא חשובה מאוד. הכרת ההיסטוריה שלנו היא חלק מהיותנו בני תרבות והיא חיונית להפקת לקחים. וכאמור, אותה בעיה קיימת גם לגבי חקירות ציבוריות ופליליות.

נדמה שאין לה פתרון. השילוב של היקף החומר, העירוב של מידע ציבורי ופרטי, ריבוי המדיות, המכשירים השייכים למשתמשים ולא למדינה, היכולת לחסום גישה ולמחוק תכנים, האפשרות להשמיד פיזית את המכשיר - כל אלו חסרי תקדים, וכאמור לא נראה שמישהו מתמודד איתם. המחיר הוא פגיעה קשה ואולי אנושה ביכולתנו לדעת את האמת.