מהמחלקה המוניטרית בבנק ישראל נמסר, כי במהלך 2004 כמו גם ברבעון הראשון של 2005 נמשכה ההתרחבות, שהחלה ב-2002, בגיוס ההון של חברות עסקיות באמצעות הנפקת ניירות ערך בבורסה לניירות ערך בתל אביב ובאמצעות הנפקות פרטיות מחוץ לבורסה. היקף ההנפקות הסתכם בשנת 2004 ב-56 מיליארדי שקל, וברבעון הראשון של 2005 ב-27.8 מיליארד, לעומת 21.4 מיליארד במהלך שנת 2003 כולה.

כ-40% מסך ההנפקות ב-2004, משמשים למימון הפעילות הלא-פיננסית של המגזר העסקי. היתר הם הנפקות של מכשירים פיננסיים מובנים מסוגים שונים - כאיגרות חוב מובנות, תעודות פיקדון ותעודות סל - שתמורתן מופנית להשקעה חוזרת בשוקי הכספים וההון, והנפקות של ניירות ערך שהוקצו לחברות בנות, המיועדות להימכר בעתיד לציבור.

גיוס ההון המקומי למימון פעילותו הלא-פיננסית של המגזר העסקי, שהוא תחליף לאשראי הבנקאי, הסתכם ב-2004 ב-24.1 מיליארדי שקל, וברביע הראשון של 2005 ב-15.5 מיליארד, לעומת 17.7 מיליארד בשנת 2003 כולה. במחלקה המוניטרית מסבירים כי העלייה המתמשכת בגיוס ההון הייתה על רקע המשך מדיניות האשראי השמרנית של המערכת הבנקאית שהביאה את החברות לחפש חלופות מימון חוץ בנקאיות, המשך המגמות החיוביות בשוקי ניירות הערך והצפי לצמיחה ולשיפור הרווחיות של החברות המגייסות.

כמו בשנים האחרונות, עיקר הגיוס למימון פעילותו של המגזר העסקי ב-2004 היה באמצעות איגרות חוב, במיוחד לא-סחירות ואילו החלק של המניות ואיגרות החוב להמרה (ללא תעודות סל), אמנם גדל, אך הגיע ל-25% מסך הגיוס, בלבד. ברבעון הראשון של 2005 גדל בשיעור ניכר הגיוס באמצעות איגרות החוב הרגילות הסחירות (ללא הנפקה לחברות בנות) והסתכם ב-8.6 מיליארדי שקל לעומת 6.3 מיליארד בשנת 2004 כולה. זאת, על רקע התהליך המתמשך של ירידת תשואות איגרות החוב הממשלתיות, המשמשות בסיס לתמחור איגרות החוב הפרטיות. ירידה זו והמשך הצטמצמות המירווח מול איגרות החוב הממשלתיות תרמו להוזלת גיוס החוב של החברות. מן הצד השני, פינוי המקורות של המשקיעים המוסדיים, שנבע מהרחבת אפשרויות ההשקעה שלהם ומצמצום הנפקות הממשלה בשוק המקומי - איפשרו את הסטת המקורות גם להשקעה בהנפקות של המגזר הפרטי.

מהמחלקה המוניטרית נמסר עוד, כי ההוראה של אגף שוק ההון במשרד האוצר לשערך נכסים לא-סחירים לפי שווי השוק ולא לפי העלות המתואמת, תרמה להתמתנות קצב הגידול של הנפקת איגרות החוב הלא-סחירות עוד קודם לכניסתה לתוקף באפריל 2005. המעבר לשיטת השערוך לפי שווי השוק איפשר למשקיעים המוסדיים, המחזיקים באיגרות החוב הלא-סחירות, לרשום רווח הון על רקע הריבית הנמוכה השוררת היום, אך לצד זה הוא חשף אותם לתנודתיות ברווחים בעתיד, הנובעת מתנודתיות התשואות. ייתכן כי הוראה זו תרמה גם לגידול של המכשירים הפיננסיים המובנים החדשים המאפשרים להנזיל נכסים לא סחירים תוך החלפתם בניירות ערך רשומים למסחר. זאת ועוד, הודות למיסחורם של הנכסים, שהיו עד כה לא סחירים, יוכלו שחקנים חדשים כמו קרנות הנאמנות, המחויבים להשקיע בנכסים נזילים בלבד, להשתתף במסחר בהם.

ואם לא די בכך, הרי שגידול ההנפקות באמצעות מכשירים פיננסיים מובנים הואץ ב-2004 וברביע הראשון של 2005, התפתחות התורמת להגברת הסחירות של כלל ניירות הערך. כספי הגיוס באמצעות מכשירים אלה אינם משמשים חלופה לאשראי בנקאי למימון פעילותן הלא-פיננסית של חברות עסקיות, אלא מופנים להשקעה חוזרת בשוקי הכספים וההון. אלה כוללים: כספי גיוס באמצעות איגרות חוב מובנות ותעודות פיקדון המופקדים בדרך כלל בבנקים בארץ או בחו"ל, כערובה לפירעונן וכספי גיוס באמצעות תעודות סל המושקעים במדד בורסה מסוים בארץ או בחו"ל או בנכסים אחרים כסחורות ובמדדי איגרות חוב ממשלתיות, תוך מיזעור עמלות הניהול וההחזקה. מהמחלקה המוניטרית מוסרים כי ב-2004 מרבית ההנפקות באמצעות איגרות החוב המובנות ותעודות הפיקדון היו צמודות למטבע חוץ ושימשו תחליף לאיגרות החוב הממשלתיות מסוג "גלבוע", שהגיעו לפירעון. ברביע הראשון של 2005 היו מרביתן צמודות למדד, בדומה לאיגרות החוב הרגילות שהונפקו, הן הסחירות והן הלא-סחירות.