שנת 1973 מוכרת לכל ישראלי כשנה שבה פרצה מלחמת יום הכיפורים שהשאירה צלקת בישראליות הגאה של אחר מלחמת ששת הימים, צלקת שלא נרפאה לחלוטין עד היום. אולם בעולם הרחב, ולא בלי קשר למלחמה הים תיכונית, יזכרו את השנה הזו מבחינה כלכלית כשנה שבה החלה ההתפרצות האינפלציונית הקשה שנמשכה שנים ארוכות. האינפלציה של שנות ה-70 קשורה לגורמים נוספים (פיקוח מחירים של הנשיא ניקסון, ביטול תקן הזהב של הבנק המרכזי ועוד) אך בעיקר להגבלת ייצוא הנפט על ידי קרטל אופק.  >>> למדור פרשת השבוע של ביזפורטל לאחר ההתפרצות הראשונית נוצרה ספירלת שכר-אינפלציה. האיגודים המקצועיים בארצות הברית נהנו מכוח רב באותה תקופה, ודרשו וקיבלו העלאות שכר. אלו בתורם תדלקו את האינפלציה מה שהביא לדרישות שכר נוספות וחוזר חלילה. בנוסף, עקב מחירי האנרגיה הגבוהים הכלכלה שקעה בדיפלציה, ונראה היה ששום דבר לא יכול לשבור את מעגל הקסמים המייאש. המיתון אמנם הסתיים בסוף הרבעון הראשון של שנת 75, כלומר הכלכלה חזרה לצמוח, אך בקצב נמוך עד אמצע כהונתו של רייגן בשנות ה-80, וגם האינפלציה הגבוהה המשיכה עוד שנים רבות קדימה לאחר 1975, ולוותה גם באבטלה גבוהה.  על רקע התנאים הכלכליים המייאשים מונה ביולי 79 פול וולקר לנגיד הבנק האמריקאי. המשימה המרכזית שלו הייתה להוריד את שיעורי האינפלציה הבלתי נסבלים והוא ניגש למשימה במרץ רב. במרץ 1980 היה שיעור האינפלציה בארצות הברית 14.3%. עד שנת 1983 ומינויו לתקופת כהונה נוספת על ידי רייגן, ירדה האינפלציה אל מתחת ל-3%.  איך ביצע הנגיד את הנס? בקשיחות, בנחישות, כמעט ניתן לומר - באכזריות. הריבית, זו המשפיעה על צריכת משקי הבית, היכולת לקחת משכנתא, לקנות רכב, לגייס הון, זינקה מ-11.2% בשעת כניסתו לתפקיד ל-20% ביוני 81. ריבית הפריים הגיע ל-21.5%. הריבית הגבוהה הביאה, שוב, למיתון של שלוש שנים ושיעור האבטלה זינק למעל 10%. מיליוני אמריקאים איבדו את מטה לחמם, את ביתם, ואת כבודם.  הצעדים הקשים של הנגיד לא עברו ללא בשקט ובהסכמה. מועצת הנגידים של הפד' עמדה בפני התקפות חריפות של פוליטקאים, חקלאים שאיבדו את מטה לחמם נסעו עם הטרקטורים שלהם לוושינגטון די. סי. וחסמו את הכניסה לבניין הפד' וההפגנות הציפו את ארצות הברית בצורה חסרת תקדים. אולם בשנת 1982 כשהאינפלציה התקררה החלה גם הקלה במדיניות המוניטרית של הנגיד. הצמיחה חזרה בשנה שלאחר מכן יחד עם ירידה בשיעורי האבטלה. כשוולקר סיים את הקדנציה השניה באוגוסט 87 הכלכלה האמריקאית הייתה במקום אחר לגמרי (אז הגיע יום שני השחור, אבל זה כבר סיפור אחר...) האם המדיניות הקשוחה של וולקר הייתה מוצדקת? קשה לענות, ועד היום ישנם וויכוחים בנושא. מה שאין עליו וויכוח הוא שהצעדים שלו בלמו את האינפלציה סוף סוף, ועוד בצורה מהירה יחסית, ובסופו של דבר גם הביאו לצמיחה שנמשכה פחות או יותר כארבעה עשורים עם הפסקות קלות באמצע, ורווחה כלכלית שהגיעה לכל חלקי המשק. קשה לדעת לאן הייתה מגיעה הכלכלה האמריקאית (והעולמית) אלמלא חילץ אותה וולקר ממלכודת האינפלציה בעזרת המדיניות האגרסיבית שלו. האם הוא היה יכול להיות מעט מתון יותר? האם ראה לנגד עיניו את הסבל של פשוטי העם? האם ננקטו כל הצעדים הנכונים כדי להקל על המדיניות הקשה? קשה לדעת, אך נראה ממרחק הזמן, שהצעדים שנקט הובילו בסופו של דבר את הכלכלה האמריקאית למקום טוב יותר. מהמקרה של וולקר והאינפלציה של שנות ה-70 ניתן ללמוד שלעיתים תקופה של הידוק חגורות וסבל יכולה לרפא מחלות כלכליות עמוקות ולהביא לפריחה מחודשת לאחר מכן. הקושי הוא בהתמודדות עם תקופת הביניים הקשה, קושי בו נתקל גם משה רבינו בפרשתינו ובפרשה של השבוע שעבר, אם כי לאו דווקא בהיבט הכלכלי.  פרשת וארא שנקרא השבת מתחילה בנאום תוכחה של הקדוש ברוך למשה. לא רבים המקומות בתורה בה נמתחת ביקורת על גדול מנהיגי עם ישראל, וגם בפרשתנו הביקורת אינה מפורשת, אך מרבית המפרשים מבינים כך את ההשוואה שעורך הקדוש ברוך הוא בן משה רבינו לאבות האומה - אברהם יצחק ויעקב:

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י, ובשמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". 

מסביר רש"י: "דבר איתו משפט (דברים קשים) על שהקשה לדבר ולומר למה הרעתה לעם הזה... הבטחתים (לאבות) הרבה הבטחות... הצבתי והעמדתי בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען.... הרי שנדרתי להם, ולא קיימתי". כלומר, להבדיל מהאבות שששמעו הבטחות שלא קוימו, כמו הבטחת ירושת הארץ, ובכל זאת המשיכו להאמין ולבטוח בה', משה מתלונן. בהמשך מצטט רש"י את המדרש: "כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב... ולא הרהרו אחר מידותי, ואתה אמרת למה הרעתה?" ובפרשה הקודמת הסביר רש"י את דברי ה' למשה: "הרהרת על מידותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה ולא הרהר אחר מידותי". כלומר התוכחה של ה' היא על כך שמשה "הרהר אחר מידותיו", כלומר פקפק בדרכי הנהגתו של ה' את העולם.  במה מדובר? איפה הרהר משה אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, והיכן אמר "למה הרעתה"?  בפרשה הקודמת, פרשת שמות, משה נשלח לפרעה עם הבקשה-צווי "שלח את עמי". פרעה כצפוי מסרב. משה ידע מראש שפרעה יסרב, בין השאר כי לא הייתה לו שום סיבה להסכים עוד לפני המכה הראשונה, וגם מפני שה' אמר לו מראש שכך יהיה: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה". כך שהתגובה של פרעה הייתה צפויה לחלוטין. אולם מלבד לסרב לעצם הבקשה, פרעה מתרגז ומוסיף גזירה חדשה (עליה כתבנו כאן בשבוע שעבר) ומצווה את עבדיו: "לא תאסיפון תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקששו להם תבן, ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו". לגזירה הזו היו השלכות הרות אסון על עם העבדים הסובל: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש לתבן. והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן. ויכו שטרי בני ישראל". בצר להם פונים השוטרים המוכים לפרעה "ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך... והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך". פרעה לא שועה לזעקותיהם של השוטרים והם יוצאים מתוסכלים מהארמון. בדרך החוצה הם פוגשים במשה ואהרון שבאים שוב בשליחות אל פרעה. הם תולים בהם את האשמה על המצב הקשה, ולא חוסכים מהם את שבט לשונם: "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו".  המילים הקשות פוגעות בבטן הרכה של משה. האופטימיות שלוותה את הצעדים הראשונים לקראת הגאולה מתחלפת בייאוש. הוא מחליט באותו רגע שלא להמשיך במשימה שהוטלה עליו, הוא סב על עקביו ובא בתלונות אל ה': "וישב משה אל ה' ויאמר: ה', למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". גם העם מפסיק לשמוע, לאחר שקיבלו בשמחה את בשורת הגאולה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה".  זהו חוסר האמונה בה', עליו דיבר רש"י בפרשתנו, ועליו מוכיח ה' את משה. ובאמת מוזר הדבר שמשה לכאורה מתייאש ומרים ידים. ה' לא אמר לו שכך יהיה? האם לא היה צפוי שזו תהיה תגובת פרעה? כך מנסח הרב אברהם אבן עזרא את השאלה: "אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו ואני ידעתי כל יתן אתכם מלך מצרים להלוך... אם כן למה יתרעם משה?" המפרשים השונים דנו בכך והביאו סיבות שונות ליאוש שאחז לכאורה במשה. האבן עזרא עצמו מסביר שמשה חשב שהגאולה תתנהל במגמה חיובית של שיפור מתחילתה: "והתשובה: חשב משה, כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם (את העול שלהם), והנה הוא הכביד העבודה עליהם".  כלומר, ציפיתי, אומר משה, שברגע שנקטתי בצעד הראשון כבר יחול שיפור. לא ציפיתי שעל נקיטת צעד נכון בכיוון החיובי התוצאה תהיה החמרת המצב הקיים. זוהי נטיה טבעית. אנשים מצפים שהתוצאה החיובית של מעשים נכונים תורגש מיד. ועל כך מוכיח ה' את משה: האבות הבינו שגאולה, כלומר, תיקון וריפוי מצב קיים, הוא תהליך ארוך, ייתכן שאף של מספר שנים או אפילו מספר דורות. השיפור הוא לא גרף עולה בצורה אחידה, אלא כולל עליות ונפילות, משברים והתקדמות. לכן, אם אתה מאמין ויודע בוודאות שזהו צעד נכון, העובדה שהתוצאות מתעכבות מלבוא לא צריכות לרפות את ידיך.  אחרים, ביניהם האור חיים והנצי"ב מוולזין בספרו העמק דבר מסבירים אחרת את תלונת משה. לדבריהם משה אבין שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, והשליחות הייתה מוקדמת מדי. משה שאל, אם כן, מדוע נשלח לפרעה "לעצבן" אותו לפני הזמן ולהפוך את המצב לקשה עוד יותר. מוטב לחכות לרגע המתאים כדי שלא יגבר הסבל והשיעבוד, ולשלוח אותי בזמן הנכון, אומר משה לה'. אולם הטעות היא שגם המשבר הוא חלק מהגאולה. לא ניתן היה לדחות את הצעד, שכן הגאולה כוללת בהכרח קשיים בדרכה, נפילות ומשברים. דחיית הצעד היה גורם להארכת הסבל ללא צורך, וייתכן שאף להחמרתו. בסופו של דבר הייסורים הקשים יותר היו מגיעים בדרך כזו או אחרת.  אלו דברים שההמון מתקשה לקבל "מקוצר רוח ומעבודה קשה". ייתכן שיהיו צעדים שיפגעו בטווח הקצר ויהפכו את החיים לקשים יותר, אך בטווח הארוך יביאו לשיפור, אך ההמון לא רואה זאת כיוון שהוא מרוכז בכאן ובעכשיו, ועכשיו הצעד הזה הופך את המצב ליותר קשה. אבל באמת, יש צורך לדעת איך לשאת בעול ולסבול בתקופת הריפוי כדי להנות בהמשך מתקופת השגשוג. גם כשנגזרות גזרות כלכליות קשות, העול יומיומי, התשלומים המכבידים הקושי להשיג את המטרות הכלכליות והצורך להצטמצם ולקצץ בהוצאות גורם לקוצר רוח ומרמור כלפי המנהיגים. ייתכן, אמנם, שיש לקחת בחשבון את הקושי הזה בתהליך קבלת ההחלטות, ולחשוב איך להקל במידת האפשר. אולם לעיתים קרובות דחייה של מהלכים קשים והכרחיים, במידה והם אכן הכרחיים לצורך שיפור, לא תקל מהצער שיבוא בהמשך, אולי אפילו תחמיר אותו. אין טעם לטעון "עוד לא הגיע זמן הגאולה, למה זה שלחתני" כי הגאולה תתחיל כשתישלח, כשהצעד יינקט, גם אם בהתחלה היא לא תראה כגאולה.  לעיתים קרובות למנהיגים אין כוח לעמוד בצעקות ותלונות ההמון, ואין להם את האומץ הנדרש לנקוט בצעדים הכרחיים ולבצע רפורמות לטובת תיקון המערכת. נוח להם להישאר באזור הנוחות ולהצטייר כמיטיבי העם או לקבל כתבה אוהדת בעיתון כזה או אחר. מנהיגים אמיתיים הם אלו עומדים בפרץ הביקורת ונוקטים בצעדים ההכרחיים כדי להביא לעתיד טוב יותר.   >>>פרשת וארא: היכולת לקבל החלטה לא פופולארית