יהלום בצלחת/ פוסט אורח
מוסף התרבות השבתי של ישראל היום כלל בסוף השבוע האחרון ראיון מהסוג שמעלה תהייה אודות ההבדלים שבין עריכת עיתון (הנקרא בישראל!) לבין הפקת עלון פרסומי של חברה לממכר מוצרי טיפוח.
כנראה שלא בכדי בחר הכתב, יהודה שלזינגר, בחור אינטליגנטי ומקצוען, לציין כבר בפתח הכתבה שאת המשימה המדוברת
הכתבה המדוברת, בת שני עמודים, מספרת על איש המפד"ל, ח"כ לשעבר שאול יהלום, ש"המציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות כאוטוריטה של קולינריה כשרה. הוא מבקר מסעדות נערץ ורב השפעה", מגזימה הכותרת, "וגם", שימו לב, "יוזם פסטיבל האוכל הכשר שייפתח השבוע בפעם השלישית".
זו לא הכתבה הראשונה וגם לא האחרונה שתכליתה קידום. כן, האיש יוזם פסטיבל, וקיבל כפולה מיח"צנת. לא זו הבעיה. בגוף הכתבה מציין שלזינגר שיהלום הוא "בעל טור קבוע בעלון השבת הפופולרי מצב הרוח, שבו הוא מדווח לקוראיו באופן שבועי על ביקור במסעדות כשרות". מדוע לא לציין, למשל, שיהלום הוא לא רק בעל טור בעלון, כי אם
בהמשך הכתבה מצוטט המבקר בעצמו: "כשאני מגיע למסעדות אני לא אומר שבאתי לעשות ביקורת. זה צריך להיות הכי אמין. חוץ מזה, לא מתאים שבעל מסעדה יזמין אותי על חשבונו ואחר כך אני אצטרך לכתוב עליו דברים רעים. בגלל העובדה שאני משלם, זכותי להגיד אם נהניתי מהאוכל או לא".
כל זה יכול היה להיות נהדר, אם זה היה נכון. ינער את ציציותיו מי מקוראי מצב הרוח שראה ולו פעם אחת מילה רעה על המסעדה התורנית עליה כתב יהלום. אין המדובר במדור של מבקר מסעדות, כי אם בכתב פרגון למארחיו (לקט מהביקורת האחרונה: "טעים מאוד... המוניטין מצדיק את עצמו...לעילא ולעילא...אף הוא היה לטעמי...").
ושאלה אחרונה לעיתון הנכבד: אך לפני שמונה חודשים סערה המדינה בעקבות
תוספות שלי: עורך ישראל היום, עמוס רגב, לא ענה למייל ששלחתי לו הבוקר, ובו תהייה בסוגיית המו"לות.
בעניין ביקורת המסעדות המפרגנת, אציין באוזני הכותב הסמוי שגם הגישה של מבקרת המסעדות של ישר"ה, הילה אלפרט, היא לכתוב ביקורות שחלק הארי בהן הוא טוב. אלפרט הסבירה בעבר שמבחינתה העובדה שהיא לא כותבת על מסעדה כלשהי אומרת דרשני.
