דרושה אגרסיביות: סרבני תמ"א 38 צריכים לחטוף, וחזק
יוזמת חיזוקם של מבנים כנגד רעידות אדמה במסגרת עסקת הקומבינציה תמ"א 38, עשויה להקל במידה ניכרת על המחסור בדירות במרכזי הערים הגדולות ואף לשפר את חזותם המתקלפת. אך מעבר לכל, הצפי להתרחשותה של רעידת אדמה ב-50 השנים הקרובות הופך את היוזמה לכורח המציאות.
במסגרת יוזמת תמ"א 38, בניינים שנבנו לפני 1980 זוכים לשיפוץ מקיף הכולל תוספת של מעלית ולעיתים תוספות של ממ"ד ו/או מרפסת שמש, והכי חשוב- חיזוק שלד הבניין כנגד רעידות אדמה.
על הנייר היוזמה נשמעת כמשתלמת לכל הצדדים- לדיירים הזוכים לבניין חדש ומשודרג, ליזמים הזוכים לקרקע זמינה (לרוב במיקומים מבוקשים) ולעירייה הזוכה לגידול בתשלומי ארנונה ולשיפור חזותה של העיר.
אך למרות התמריצים הרבים, מועט מספר הבניינים שהבנייה בהם החלה. עיריות רבות, דוגמת רמת גן, בת ים, רעננה, הרצליה, רחובות ויהוד עושות מאמצים רבים להקל ולזרז את מתן היתרי הבנייה. המכשול הגדול ביותר שנותר הוא ההתמודדות מול דיירים סרבנים שמונעים את הוצאת היוזמה המבורכת לפועל.
במרבית המקרים התנגדות של דייר אחד או שניים עשויה לעכב פרויקט שלם. לכאורה, ניתן להסתפק ברוב של 66% כדי לצאת לדרך, אך מרבית היזמים אינם מוכנים לפעול ללא קבלת הסכמת כל הדיירים מכיוון שההתנגדות עשויה לגרום לעיכוב הפרויקט ואף לביטולו במידה ותתקבל אצל המפקח על הבניינים המשותפים או במידה והיא תגיע לפתחו של בית המשפט.
פתרון אחד שעשוי לארוך זמן ממושך הוא הגשת תביעה נזיקית נגד הדייר הסרבן, הגורם לעיכוב הבנייה ולהפסדים כלכליים פוטנציאליים לשאר הדיירים הצפויים להשביח את דירותיהם.
אולם, מכיוון שמדובר במירוץ נגד הזמן ולא ניתן לדעת מתי רעידת אדמה הרסנית תכה בנו, על המדינה יחד עם הרשויות המקומיות לפעול ביתר שאת לחיזוק כלל המבנים המסוכנים בארץ.
חובתה של המדינה היא לדאוג לביטחון ושלום תושביה ולכן עליה לפעול בכל דרך כדי למנוע את קיפוח חייהם של עשרות אלפי בני אדם. דישדושו של ענף התמ"א 38 ממחיש שלא ניתן להסתמך על השוק החופשי בפתרון הבעיות.
ראשית, על הממשלה להשתמש בשירותיה של חברת עמידר לארגון חיזוקם של מבנים המצויים תחת ניהולה ולטיפול בחיזוקם של מבנים בפריפריה שאינם זוכים להתייחסותם של יזמים פרטיים.
שנית, על הממשלה לפעול בצורה פאטרנאליסטית כנגד דיירי בניינים מסוכנים המתנגדים לחיזוק הבניין ולהוציא נגדם צו חיזוק בניין או צו הריסה. במידה ותוך פרק זמן של כחצי שנה מעת מתן צו ההריסה לא יחתם חוזה מול יזם ממשלתי או פרטי לחיזוק הבניין יוטל על הדיירים קנס עבור כל חודש של עיכוב ו/או ארנונה גבוהה יותר.
אין ספק כי במדינה דמוקרטית חלה חובה לאפשר לכל אדם להתנגד לפגיעה בקניינו, אך מכיוון שבחיי אדם עסקינן, על הממשלה ועל העיריות לפעול למיגור תופעת הדייר החמדן המנסה לסחוט את היזם בדרישות מופרכות, או את הדייר צר העין שאינו מוכן ששכנו יקבל מעט יותר ממנו.
סביר שרבים יטענו שהפתרון המוצע יפגע בקניינם של בעלי הדירות, אך ברור לאיזה צד כף המאזניים נוטה באיזון בין שמירת הקניין לבין שמירה על חיי אדם.
