שוד השכר הגדול - מי יגן על המשקיעים הקטנים?

קבוצה קטנה של מנהלים לוקחת לעצמה משכורות של מאות אלפי שקלים בחודש על חשבון כולנו. כמשקיעים בקרנות פנסיה, קופות גמל וקרנות נאמנות, גם אנחנו שותפים בבעלות על בנק המזרחי, בזק, דלק, או שופרסל. תשלומי העתק שהמנהלים בחברות הללו מקבלים באים על חשבון הרווחים שלנו. מי יגן על המשקיעים הקטנים?

השכר הדמיוני שמנהלי החברות הציבוריות חילקו לעצמם בשנה האחרונה, בהיקף של מאות אלפי שקלים בחודש, תפס בשבועות האחרונים את כותרות העיתונים ועורר זעם רב בקרב הציבור הרחב. מדוע לדוגמא, מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות, אלי יונס, צריך לקבל 18.6 מיליון ש"ח בשנה בה רווחי הבנק יורדים ב-12%? מהם הכישורים יוצאי הדופן שלו שמצדיקים שכר של 1.55 מיליון ש"ח בחודש, או 62,000 ש"ח בכל יום עבודה? מדוע מנכ"ל הפניקס, אייל לפידות, צריך לקבל 17.8 מיליון ש"ח בשנה? מדוע שלמה רודב, יו"ר בזק צריך לקבל 11.7 מיליון ש"ח בשנה שהם כמעט מיליון ש"ח בחודש?

יו"ר בנק מזרחי-טפחות, יעקב פרי, שעלות שכרו הסתכמה ב-2009 ב-2.2 מיליון ש"ח "בלבד", יצא להגנת שכרו השערורייתי של מנכ"ל הבנק וטען במסיבת עיתונאים כי "למנהלים טובים צריך לשלם טוב והביצועים של בנק מזרחי-טפחות מעידים על כך. מדובר בבעלי שליטה פרטיים והמנכ"ל ראוי למה שהוא מקבל. לא צריך להתנצל".

אלא שזה לא בדיוק המצב ויו"ר הבנק טועה בגדול. כל החברות שנסחרות בבורסה אינן חברות פרטיות. מדובר בחברות ציבוריות ששייכות גם לבעלי שליטה פרטיים אך גם לציבור הרחב שכספו מושקע בקרנות פנסיה, בקופות גמל ובקרנות נאמנות. הקופות והקרנות משקיעות את מיטב כספן בחברות שמניותיהן נסחרות בבורסה, והופכות את כולנו לשותפים שווי זכויות בבעלות על בנק מזרחי-טפחות, קבוצת דלק, הפניקס, שופרסל ושאר החברות הציבוריות שמשלמות את משכורות העתק למנהלים.

במציאות הישראלית, קבוצה קטנה של בעלי הון ומנהלים שמקורבים אליהם, שולטים על מרבית החברות הגדולות בישראל. בעלי השליטה והמנהלים שמונו על ידם יושבים בדירקטוריונים האחד של השני, ותומכים כל אחד בתורו בהחלטות על העלאת השכר, הבונוסים, וחבילות התיגמול הנדיבות של חברו. זאת בידיעה שבבוא העת, גם חבריו יתמכו בהעלאות השכר ובבונוסים שלו.

אלא שאותה קבוצה מצומצמת של מנהלים ובעלי שליטה שוכחת שתשלומי העתק שהם מאשרים איש לרעהו, באים על חשבון הרווחים שמגיעם לנו, לציבור הרחב, מבלי שאיש שואל אותנו לדעתנו. מי שהיה אמור להגן על האינטרסים של המשקיעים הקטנים בחברות הציבוריות הם מנהלי קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות והנאמנות שמשקיעים את כספנו באותן חברות "ציבוריות". מנהלים אלה היו צריכים להופיע באסיפות הכלליות של החברות הציבוריות ולהתנגד לתשלומי השכר המופקעים וההזויים. במידה שהתנגדותם היתה נדחית, הם היו חייבים להודיע על מכירת השקעותיהם בחברות הללו, והימנעות מכל השקעה עתידית בגיוסי הכספים שלהן. לצערנו, מנהלי הקופות והקרנות אינם ממלאים את חובתם זו, והם מותירים את ציבור המשקיעים ללא הגנה.

מי שעוד היה צריך להגן על כספי הציבור הרחב, הם "הדירקטורים מטעם הציבור" שמתמנים בכל חברה ציבורית במטרה לשמור על האינטרסים של כלל המשקיעים בחברות הבורסאיות. אלא שלמרבה הצער, מרבית הדירקטורים מטעם הציבור נבחרים על ידי בעלי השליטה בחברות הציבוריות והם חייבים להם את המינוי שלהם ואת כל הכיבודים והיוקרה שנילווים לו. לכן הם מסתפקים לרוב בקפה בבורקסים ובעוגיות שמחולקים בישיבות הדירקטוריון, ומאשרים כמעט אוטומטית כל בקשה של בעלי השליטה ושל המנהלים.

אז מי יגן על המשקיעים הקטנים נוכח שוד המשכורות הגדול שמימדיו הולכים ותופחים משנה לשנה? היכן רשות ניירות הערך כשצריכים אותה? היכן שר האוצר שיכול להגביל בחקיקה את גובה שכר הבכירים?

*מאת ד"ר גלי אינגבר, מרצה לחשבונאות ומימון - המחלקה למימון, בבית הספר למנהל עסקים של המסלול האקדמי המכללה למינהל.