"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", כתב שלום חנוך על נפילות הבורסה בשנות ה-80. השבוע נזכרתי במשפט הזה אחרי שקבוצת אי.די.בי הודיעה על כוונתה לגייס הון מהציבור. לא גיוס ענק, גיוס קטנטן, 75 מיליון שקל בסך הכל, זה מה שנוחי דנקנר ביקש לגייס, קטן עליו.

עשר שעות ו-20 דקות דקות לאחר ההודעה, לדנקנר כבר היו 60 מיליון שקל ביד במכרז המוסדי. ציבור המשקיעים, שותפיו בקבוצת אי.די.בי איבדו באותו היום 7% מהשקעתם.

לאורך השנים האחרונות דנקנר הוכיח לנו שכאשר הוא קונה מניות, הוא קונה בזול, וכשהוא מוכר מניות, הוא מוכר ביוקר. לאף אחד לא ממש ברור מה בעצם דנקנר השיג בעצם המהלך. מה גרם לו לקום 7 שנים אחרי שרכש את השליטה בקבוצת אי.די.בי ולגייס לראשונה הון לחברת האם של הקבוצה.

יש מי שסבור שדנקנר רוצה לחזק את הקשר עם המשקיעים בעקבות פניות מצד מוסדיים, או לחזק את ההון העצמי. יש אף כאלו שמרחיקים לכת וסבורים שהמהלך הנוכחי הוא רק צעד ראשון בסדרת הנפקות כדי לאפשר לאי.די.בי אחזקות לחזור למדדים המובילים בבורסה.

לדעתי, דנקנר בסך הכל ניצל את מחיר המניה הגבוה כדי לגייס הון, לא יותר. יש מי שגם מסכים עם המהלך ואף הכניס את היד לכיס והשקיע 60 מיליון שקל. אלו ודאי יסבירו זאת בכך שבשנה החולפת דנקנר השיג למשקיעים שלו רווחים אדירים במרבית מחברות הקבוצה ואף חילק דיבידנדים נדיבים.

הצעת רכש במחיר מגוחך

דנקנר לא רק ששרד את המשבר העולמי, אלא גם הפך לכוכב הלאומי של המשק הישראלי כשבשיא הפאניקה השקיע בקרדיט סוויס וגרף רווחים של מיליארד שקלים. גם שותפיו באי.די.בי אחזקות ודאי מרגישים מסופקים כיוון שרשמו בשנה וחודשיים האחרונות רווח נאה של 340% (כולל דיבידנדים).

לאורך שבע השנים האחרונות הוכיח דנקנר שברוב המקרים, בכל רגע נתון הוא מעדיף לעשות את מה שטוב לו כבעל שליטה מאשר מה שטוב לשותפיו בחברה, בעלי המיעוט. בשביל להוכיח את הטענה שלי לא צריך ללכת רחוק מדי. ינואר 2009, שלושה חודשים אחרי קריסת ליהמן ברדרס כשהשווקים רעדו, נסחרה בבורסה חברה "קטנה", אי.די.בי פיתוח שמה. דנקנר שם לעצמו מטרה למחוק את החברה ממסחר על ידי רכישת אחזקות הציבור, והוא הצליח.

הביקורת שלי היא לא על מהות ההחלטה על המחיקה. המהלך היה נכון והכרחי, אך לא כאן המקום להרחיב ולהסביר מדוע. בקצרה אציין, כי המהלך התבקש כחלק מסדרת מהלכים מרשימים אותם הוביל דנקנר מאז רכש את השליטה באי.די.בי בשנת 2003 כדי לשפר ולייעל את מבנה האחזקות בקבוצה.

בואו נחזור רגע אחורה למצב השוק לפני שנה. מרבית המניות בבורסה נסחרו בשפל, הציבור היה בפאניקה ומכר מניות ואג"חים במחירים מגוחכים, שוק המניות רשם ירידות חדות כמעט מדי יום והציבור חיפש דרכים להימלט מהבורסה. דנקנר ניצל את הפאניקה בציבור כדי לקנות את חלקו של שותפיו במחיר שהיום נראה מצחיק.

ממש בשיא המשבר אי.די.בי פיתוח הגישה הצעת רכש עצמית למניותיה בפרמיה של 33% על מחיר השוק. ההצעה הזאת הרעידה את שוק ההון והפנתה זרקור לעבר המנייה. ויכוח תקשורתי ניטש אז בין הלמן-אלדובי שהחזיקו כ-1% מהמניות והתנגדו נחרצות לעסקה בטענה שאינה הוגנת.

דנקנר לא ויתר והלך עד הסוף. רק מחיקת אי.די.בי פיתוח הייתה לנגד עיניו והוא ידע שאם ישפר את ההצעה, הוא יצליח במהלך. דנקנר הגישה הצעת רכש משופרת בשיעור של 14% וזה כבר זכה לתמיכתו של הלמן-אלדובי ובכך סלל את הדרך להשלמת הצעת הרכש.

אומרים שניתוח בדיעבד הוא מדע מדויק. היום, שנה לאחר המחיקה, ברור לכולם כי דנקנר קנה את חלקו של הציבור באי.די.בי פיתוח במחיר אפסי. אילו אי.די.בי פיתוח הייתה היום ציבורית, היא הייתה משיגה למשקיעים בשנה החולפת תשואה של מאות אחוזים, בדומה לאי.די.בי אחזקות. אפילו דנקנר לא דמיין אפילו כמה מהר תתאושש הכלכלה העולמית.

שוב פעם הציבור מפסיד

מה שמעצבן אותי בכל הסיפור, הוא שאותם הגופים שקונים היום מניות של אי.די.בי אחזקות בהנפקה, הם בדיוק אותם הגופים שמכרו לדנקנר את אי.די.בי פיתוח בנזיד עדשים. הרי ביננו, גברת כהן מחדרה אינה מושקעת באי.די.בי אחזקות. בעלי מניות המיעוט הם קופות גמל, קרנסות פנסיה ובתי השקעות. המשמעות היא שמי שהפסיד מכל הסיפור הזה הוא הציבור.

אילו לדנקנר היה באמת אכפת מהמשקיעים, הוא לא היה מגיש במקרה הזה את הצעת הרכש. אז היה מוכיח לנו המשקיעים, כי הוא רואה בנו שותפים אמיתיים כבעלי מניות ונותן לנו להרוויח ברגע ההתאוששות.

הצעה נוספת שהייתה יכולה להעיד על כך שלדנקנר אכפת מהמשקיעים היא הצעת רכש מסוג אחר. דנקנר היה יכול להציע לבעלי מניות המיעוט באי.די.בי פיתוח להחליף את האחזקות שלהם בחברה במניות של אי.די.בי אחזקות. מאוד פשוט. דלק אנרגיה עשתה את אותו המהלך בשותפות אבנר. ההצעה הייתה נותנת מענה למחיקת אי.די.בי פיתוח ממסחר, ועל הדרך הייתה מגדילה את שיעור אחזקות הציבור באי.די.בי אחזקות.