"המשך המדיניות הפופוליסטית עלולה לעלות לכל ישראלי עד 10,000 דולר בשנה"

בעוד כ-20 יום יילכו הישראלים לקלפיות, אבל אחד הנושאים שמשפיעים כמעט על כל משק בית - יוקר המחיה - עדיין מתקשה לתפוס את מרכז מערכת הבחירות. המחירים בסופר גבוהים, הדיור התרחק מהישג ידם של צעירים, הריבית מכבידה על משפחות והוצאות המדינה גדלו בצורה חדה, אבל השיח הציבורי ממשיך להתמקד בעיקר בביטחון ובמחלוקות הפוליטיות.

פרופ' יוסי שפיגל מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב סבור שיוקר המחיה הוא רק חלק מתמונה הרבה יותר רחבה. מבחינתו, הבעיה אינה מסתכמת במחיר הקוטג', הדירה או הקניות בסופר, אלא באיכות הניהול, ברגולציה, בהיחלשות השירות הציבורי ובהוצאות שמועברות לעתיד באמצעות הגדלת החוב.

"הרושם שלי הוא שהדברים האלה מקבלים משקל מאוד נמוך", הוא אומר על השפעת יוקר המחיה על ההצבעה. "בשנים האחרונות הציבור מתמודד במקביל עם משברים בתחומי הביטחון, הבריאות, החינוך, התחבורה והביטחון האישי, ולכן הכלכלה נדחקת לעיתים מסדר היום".

 אבל אם הציבור מרגיש את יוקר המחיה בכל יום, למה זה לא הופך לנושא מרכזי בבחירות?

 "מאז 2023 סדר היום בישראל נשלט על ידי נושאים אחרים. תחילה המאבק סביב השינויים במערכת המשפט, ולאחר מכן המלחמה והמצב הביטחוני. אם יש שינוי משטרי, אז זה חשוב פי אלף מיוקר המחיה, וברגע שפרצה השבעה באוקטובר, זה לגמרי השתלט על סדר היום שלנו". אלא שהעובדה שהנושא נדחק מהכותרות אינה אומרת, לדבריו, שהוא טופל.

"בישראל מאוד מאוד יקר וצריך לטפל בזה, רבל הטיפול עד עכשיו היה כל מיני קונצים. עשו חוק מזון, הקשיחו כל מיני תנאים, יצרו כל מיני ביורוקרטיות. כל המהלכים האלה לא באמת טיפלו בלב הבעיה. הם טיפלו בסימפטומים. טיפול שורש מעולם לא נעשה".

 "פה אחוז, שם שני אחוז - ובסוף הכול מצטבר"

 לדברי פרופ' שפיגל, אחת הבעיות המרכזיות היא הצטברות של מאות רגולציות וכללים שמייקרים את פעילות העסקים, ובסופו של דבר מגולגלים לצרכן. הוא מביא כדוגמה מקרה שהוצג בכנס של מכון אהרן, שבו רשת קמעונאית נדרשת להחזיק מחסן בצמוד לחנות בשטח מסוים מתוך שטח הסניף. לדבריו, דרישה כזו יכולה למנוע מהחברה לרכז את המלאי במרכז לוגיסטי זול ויעיל יותר, להעלות את עלויות השכירות ואת מספר המשלוחים לחנויות - ובסופו של דבר לייקר את המוצרים.

"יש כאלה מאות. כל דבר כזה משפיע. פה זה אחוז, פה זה שני אחוז, פה זה חצי אחוז - והכול מצטבר ובסוף מגיע להתייקרות מאוד גדולה".

 אז למה לא מטפלים בזה?

"כי לטפל בזה זה נורא משעמם", הוא משיב. "את צריכה להתחיל להתעניין בכל המגבלות, מי קבע אותן, האם יש בהן צורך או אין בהן צורך. אלה דברים שלא יקבלו כותרות בעיתון". לדבריו, הפתרון אינו עוד תוכנית נקודתית אלא ממשלה עם יכולת ביצוע ושירות ציבורי מקצועי.

• למה שוב אין קוטג' וגבינה לבנה במדפים, ומי מרוויח מהמחסור
• גם הכיף מתייקר: כמה מהתקציב המשפחתי אנחנו מבזבזים על תחביבים?

"קודם כל צריך אנשים רציניים. אם אין לך אנשים רציניים, אז זה לא משנה איזו תוכנית תעשי - זה לא יעבוד. צריך אנשים שבאים לעבוד ואכפת להם מהציבור".

 "הזהרנו כבר ב-2023 שיהיו לזה תוצאות"

 האם הכלכלנים ניסו להזהיר את הדרג הפוליטי מההשלכות?

 "בתחילת 2023, הערכנו שעדיין קיימת אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות, תארגנו במסגרת "כלכלני ישראל" ופרסמנו שורה של מכתבים. בהתחלה האמנו שבאמת יש רצון להקשיב. יצאנו עם מכתב הכלכלנים הראשון, שאחריו היה השני והשלישי והרביעי. אמרנו שאם הדברים יימשכו כמו שהם מתנהלים - יהיו לזה תוצאות". פרופ' פיגל מסתמך על מחקרים שבחנו מדינות שבהן שלטו ממשלות שהוגדרו בספרות האקדמית כפופוליסטיות.

לדבריו, מחקרים כאלה מצביעים על פגיעה משמעותית ברווחת התושבים לאורך זמן. "יש למשל מאמר שמראה שבטווח של 15 שנים יש ירידה של נניח 10% בתוצר בממוצע, או אולי אפילו 15%". מכאן הוא עושה חישוב גס לגבי ישראל: "אם התוצר הוא בערך 60 אלף דולר לנפש בשנה, אז אנחנו מדברים על זה שכל אחד מאיתנו, כל אדם בישראל, יכול להפסיד 6,000-10,000 דולר בשנה".

החוב של היום יהיה התקציב של מחר

מה הסיכון הכלכלי המרכזי שמחכה לממשלה הבאה?

• חירום הפך לשגרה: מאפודים קרמיים ועד בייביסיטר בהתנדבות - מי משלם היום על מה שהעם עשה בחינם?
• אבנר סטפק: "גם אם הגוש שאני מעדיף ינצח - האופוריה בבורסה תחזיק רק יומיים"

פרופ' שפיגל מצביע קודם כל על העלייה החדה בהוצאות הביטחון ועל העובדה שחלק מהן ממומן באמצעות הגדלת החוב. לדבריו, בטווח הקצר המדינה יכולה להמשיך להוציא כסף מבלי שהציבור מרגיש מיד את מלוא המחיר, אבל החוב הזה יצטרך להיפרע בעתיד - יחד עם הריבית.

"הגירעון ממומן איכשהו, אז מממנים אותו באמצעות חובות, והחובות הם בריבית די גבוהה", הוא אומר. "זה אומר שבעתיד נצטרך להשתמש בחלק מהתקציב כדי לפרוע חובות, במקום להשתמש בו לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתחבורה".

זה בדיוק הקושי בחוב: בזמן שלוקחים אותו הוא מאפשר למדינה להמשיך לממן את ההוצאות, אבל החשבון מגיע מאוחר יותר. "ברגע שאת לוקחת חובות, בטווח הקצר זה מצוין. אתה יכול להמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו, עד שבסוף מישהו צריך לשלם את החוב הזה". בישראל, הוא מזהיר, התמונה מורכבת במיוחד בגלל הגידול החד בהוצאות הביטחון. 

"כל עוד הצרכים הביטחוניים נשארים גבוהים, גם הלחץ על התקציב יישאר. לכך מצטרף המחיר של שירות המילואים הממושך. מעבר לעלות הישירה למדינה, שפיגל מצביע על הפגיעה בעובדים, בעסקים ובפריון".

 "בטווח ארוך את לא יכולה לעשות 200 ימי מילואים בשנה וגם להיות בהייטק. זה לא עובד", הוא אומר.

הוא מדגיש שהנזק אינו מסתכם באובדן ימי עבודה. "זה פוגע במשפחה, זה פוגע בילדים, והילדים זה העתיד שלנו. כי עוד 20-10 שנה אלה אנשים שנשאו בנטל, ואם אנחנו לא משקיעים בהם, אז הם לא יוכלו לעשות את מה שהם צריכים לעשות". לכן, ההשלכות הכלכליות על ישראל עלולות להיות חמורות יותר מאלה שנמצאו במחקרים על מדינות אחרות.

ישראל נדרשת בו זמנית לממן מערכת ביטחון יקרה יותר, לשלם ריבית על חוב שהצטבר, להתמודד עם פגיעה בכוח העבודה - ובאותו זמן למצוא כסף לחינוך, לבריאות, לתחבורה ולשירותים הציבוריים.

 נניח שאחרי הבחירות מגיעה ממשלה שרוצה לתקן ולשנות כיוון. במה צריך לטפל קודם - חינוך, מסים, נדל"ן או יוקר המחיה?

"קשה לדעת, כי ההזנחה הייתה בכל התחומים, כשיש כזה דבר, צריך להתחיל לטפל בהכול. אין איזה משהו אחד".

המטרה הראשונה, לדבריו, צריכה להיות לייצב את המערכת ולהתחיל להחזיר את השירות הציבורי לתפקוד. "הייתי אומר שקודם כל צריך לייצב את המצב ולהחזיר אותו למה שהיה, נניח, ב-2022". אלא שגם כאן אין פתרונות מהירים. שפיגל מצביע על עזיבה של אנשי מקצוע ממשרדי הממשלה, ובהם משרד החינוך, משרד התחבורה, משרד החוץ ומשרד האוצר.

"עזבו הרבה מאוד אנשים שאומרים: לא מקשיבים לנו, לא נותנים לנו לעשות את העבודה, מתערבים לנו מלמעלה". 

לדבריו, גם אם ממשלה חדשה תרצה לתקן את המצב, ייקח זמן לגייס בחזרה אנשי מקצוע, להכניס אותם לתפקידים ולבנות מחדש את היכולת המקצועית. "קודם כל צריך להתחיל לאייש את המשרדים האלה עם כוחות מקצועיים. לאייש משרות לוקח זמן, זה לא דבר שקורה מהיום למחר". וגם אחרי הגיוס מגיעה תקופת הלמידה: "ברגע שבן אדם נכנס לתפקיד, לוקח לו זמן ללמוד את העבודה, ועד שהוא מתחיל לתכנן, ועד שהוא מתחיל לבצע, ועד שהביצועים שלו מתחילים לתת את אותותיהם".

"אבל אנחנו יודעים שזה תהליך שייקח זמן" ומסכם את האתגר במשפט אחד: "קל מאוד להרוס וקשה מאוד לבנות".