עובד בשכר נטו פוצה גם בגין חלקו בהפרשה לגמל

העובדות -------- ועקנין יהודה (להלן: "העובד") עבד בנווה ב.ב. פרויקטים (להלן: "המעבידה") כמנהל פרויקט ו/או מנהל עבודה באתר בים המלח ובערד מיום 7.11.2004 ועד לפיטוריו ביום 15.2.2005.

בין הצדדים נחתם הסכם עבודה, בו סוכם, בין היתר, על שכר חודשי נטו של 12,000 ש"ח, המגלם בתוכו מס של 43% ותנאים סוציאליים לרבות קרן השתלמות בשיעור של 10% (חלק עובד ומעביד), ביטוח מנהלים בהפרשות מלאות כהמשך פוליסה קיימת, רכב צמוד, טלפון נייד, חופשה שנתית של 15 יום והודעה מוקדמת של 30 יום לפחות.

ביום 31.1.2005, הוציאה המעבידה מכתב "הפסקת עבודה" לעובד, וזאת בשל צמצומים בכוח האדם. מכתב הפיטורים נשלח בפקס לביתו של העובד ביום 15.2.2005.

ביום 16.2.2005, פנה העובד במכתב למעבידה, בו ציין, בין היתר, כי לא קיבל הודעה מוקדמת לפיטוריו, בניגוד להסכם העבודה וכן, תבע תשלום זכויות סוציאליות נוספות על פי הסכם העבודה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב זכאותו של העובד לזכויות הסוציאליות, הנקובות בהסכם עבודה.

מנגד הועלתה טענת קיזוז מצד המעבידה, שכן לגרסתה העובד עיכב תחת ידו, לאחר פיטוריו, כלים השייכים למעבידה וכן בגין משכורת ששולמה ביתר לעובד.

פסק-דין -------- התביעה לתמורת הודעה מוקדמת

העובד טען, כי פוטר מעבודתו ביום 15.2.2005 ללא מתן הודעה מוקדמת, שכן למרות שמכתב הפיטורים נכתב ביום 31.1.2005, המכתב נשלח רק ביום 15.2.2005. משכך, תבע העובד תמורת הודעה מוקדמת בשיעור של משכורת חודשית ברוטו אחת.

לטענת המעבידה הודיעו לעובד דבר פיטוריו עוד בשלהי חודש דצמבר 2004, כאשר נקרא לבירור אצל המעבידה, בעקבות טענות רבות, שהועלו נגדו, באשר לתפקודו בפרויקט. הוסכם בין הצדדים, כי העובד יוסיף לעבוד אצל המעבידה עד ליום 15.2.2005, ובמועד זה תופסק עבודתו בכפוף לכך שהתקופה הנ"ל תיחשב כהודעה מוקדמת.

בית הדין קבע, כי המעבידה לא הוכיחה את גרסתה, לפיה נתנה לעובד הודעה מוקדמת ביום 24.12.2004. אף אם המעבידה אמרה לעובד בפגישה בשלהי דצמבר 2004, כי עבודתו תופסק, אין בכך משום הודעה מוקדמת, שכן הודעה על כוונה לפטר אינה בבחינת הודעה מוקדמת. משכך נקבע, כי העובד זכאי לחלף הודעה מוקדמת.

התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות

העובד תבע פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בשיעור 20.33% ממשכורתו החודשית.

העובד הודה, כי לא הציג פוליסה בפני המעבידה ולא עמד על העברת ההפרשות בפועל בשל קשייה הכלכלים של המעבידה, אולם הכחיש כי ויתר על זכותו.

לטענת המעבידה, בפגישה מיום 24.12.2004, הוסכם, כי ההוראה בהסכם העבודה בנוגע להפרשות לביטוח מנהלים בטלה ומבוטלת והעובד נתן הסכמתו לכך. כן נטען, כי העובד מעולם לא הציג פוליסת ביטוח מנהלים בפני המעבידה ולכן לא הוכיח, כי ביטח עצמו בפוליסת ביטוח מנהלים ובקרן השתלמות, משכך לא קמה למעבידה חובה לתשלום סוציאליות. לחילופין נטען, כי העובד זכאי לכל היותר, שהמעבידה תפריש בעבורו את חלקה בפוליסה בשיעור 5% עבור גמל ולקרן השתלמות.

אין חולק כי במהלך תקופת עבודתו לא הועברו הפרשות כל שהן, ולפיכך נשאלה השאלה האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לקופות הגמל ואם כן, באיזה שיעור?

בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד, עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל.... רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו ההוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי (דב"ע ש"ן /3- 66 שקריאת נאצר - צבי רחמים, פד"ע כב', 13).

בית הדין קבע, כי מלשון הסכם העבודה ניתן ללמוד, שאכן על המעבידה לשאת בנוסף לשכר הנטו המוסכם, בתשלום הזכויות הסוציאליות בשיעורים, שפורטו בהסכם, בנוסף לתשלומי החובה המגולמים. ולענייננו, בהסכם העבודה צוין שיעור ההפרשות לקרן השתלמות בגובה 10% (חלק העובד והמעביד) וכן הפרשות מלאות לביטוח מנהלים. נוסח זה הוביל למסקנה, כי על המעבידה לפצות את העובד, גם בגין חלקו בשיעור ההפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים.

החזר הוצאות טלפון נייד

הכלל הוא, שחוזה, לרבות ביטויים בחוזה, יפורש בראש וראשונה על פי אומד דעתם של הצדדים. כאשר אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע באורח חד משמעי מן החוזה, אזי, על פי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, יש לאמוד את דעת הצדדים על פי הנסיבות הרלבנטיות במועד כריתת ההסכם, מסמכים, הצהרות בעל פה, התנהגות הצדדים לפני כריתת ההסכם ואחריו.

לטענת העובד, המעבידה התחייבה לשלם הוצאות טלפון נייד על פי חשבונית. מנגד טענה המעבידה, כי כעבור שבועיים מתחילת העבודה, סיפקה לעובד טלפון מירס לצרכי עבודה, ונשאה בעלויות שימושו.

בהסכם העבודה לא צוין, כי מדובר בהחזר "טלפון נייד" המותנה בתנאי כלשהו. כמו כן, לא צוין בהסכם העבודה, שהעובד אינו זכאי להחזר הוצאות טלפון נייד אם יקבל לשימושו מכשיר מסוג "מירס". מאחר והמעבידה לא הוכיחה דבר קיומו של המירס, ומאחר והעובד לא הוכיח בחשבונית את זכאותו המלאה בגין החזר הוצאות הטלפון, קבע בית הדין, כי על המעבידה לשלם החזר הוצאות בגין טלפון נייד בקיזוז ההחזר ששולם.

רכב צמוד

טענתו של העובד לאחזקת רכב לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד ולמשך כל תקופת ההודעה המוקדמת נדחתה על ידי בית הדין.

בית הדין ציין, כי מאחר ובמקרה הנדון נקבע, שיחסי העבודה בין הצדדים נותקו ביום 15.2.2005 והעובד זכאי לחלף הודעה מוקדמת, אין הוא זכאי בתקופה זו, בה הוא לא עבד בפועל "לזכויות נלוות", ובמקרה הנדון להמשך החזקת הרכב הצמוד וההוצאות הנלוות הכרוכות בכך.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".