הפסקות לא יילקחו בחישוב שעות נוספות

העובדות --------- ברשישט מימון (להלן:"העובד") עבד כנהג אוטובוס בחברת "מסיעי שדרות" בע"מ (להלן: "המעבידה"). עיקר עבודתו היה הסעה של אנשי קבע לבסיסם הצבאי וכן ליווי קבוצות חיילים בפעילויות ונסיעות שונות.

תביעה זו, עניינה שיעור השכר של העובד, אשר טוען, כי השכר החודשי המוסכם היה 5,000 ש"ח נטו, וכי תלושי השכר אינם משקפים את שהוסכם על הצדדים. מנגד, טענה המעבידה בכתב הגנתה, כי השכר החודשי המוסכם עמד על שכר יסוד של 3,370 ש"ח.

בנוסף, תבע העובד גמול שעות נוספות, לטענתו המעבידה אילצה אותו לעבוד בממוצע למעלה מ-15 שעות ביום, וזאת בניגוד להוראות תקנות התעבורה. מנגד טענה המעבידה, כי העובד מעולם לא פנה בדרישה לתשלום שעות נוספות במהלך עבודתו וכי אין זה סביר, שלא שולמו שעות נוספות כה רבות מבלי שהעלה כל טענה בעניין זה.

כמו כן, תבע העובד פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות,הפרשי פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת.

לטענת המעבידה, העובד ניצל בפועל את כל ימי החופשה המגיעים לו על פי דין ואף מעבר לכך.

פסק דין -------- שיעור השכר

נטל ההוכחה, מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד. בית הדין לא מצא, כי העובד הרים את הנטל המוטל עליו, וגרסת המעבידה בעניין זה, אשר נתמכה גם על ידי תלושי השכר, התקבלה.

גמול בגין שעות נוספות

כלל הוא, כי נטל הראיה בעניין עבודה בשעות נוספות מוטל על העובד. כך, עליו להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד, וזאת על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. יתר על כן, התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא או לפי עקרונות של שכר ראוי.

בהתאם להלכה הפסוקה, על העובד לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות, אלא גם, ובמיוחד, את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך.

לאחר עיון בחומר הראיות ובעדויות הצדדים, סבר בית הדין, כי הדין עם המעבידה והעובד לא הוכיח את תביעתו לגמול שעות נוספות.

המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה, מה דינן של השעות בהן היו הפסקות עבודה בין ההסעות השונות.

לטענת העובד, יש להחשיב שעות אלה כשעות עבודה בפועל, שכן לטענתו הוא נדרש בשעות אלה להיות זמין, והיו מקרים בהם המעבידה ביקשה שיגיע לעבודה.

לטענת המעבידה, אין לכלול שעות אלה כשעות עבודה לצורך חישוב שעות עבודה נוספות, שכן במהלך עבודתו של העובד היו הפסקות ארוכות בהן היה פנוי לעשות כרצונו וכן שהה בביתו. עוד טוענת המעבידה, כי סידור העבודה היה ידוע מראש לעובד לפחות יום או יומיים מראש והיו מקרים בודדים בהם המעבידה שינתה את סידור העבודה או קראה לעובד למרות שהיה מצוי בביתו.

עפ"י ההלכה הפסוקה, "שעות העבודה", הן השעות שבהן העובד עומד לרשות העבודה, דהיינו השעות בהן לא היה חופשי לעשות כרצונו ומכאן, כי זה אינו בהכרח הזמן שבו הוא מצוי במקום העבודה. עוד נקבע בפסיקה, כי שעות עבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות שבהן עמד לרשות העבודה.

בנסיבות אלה, בהן ההפסקות בין ההסעות עלו על מחצית השעה, והעובד הודה שבהפסקות אלה שהה בביתו ועשה לעצמו, אין לראות בו כמי שבשעות ההפסקה "נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה". אשר על כן, אין לחשב את זמן ההפסקה כשעות עבודה ואין לחשבן לצורך תוספת גמול שעות נוספות.

פדיון חופשה

עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו ירשמו ביחס לכל עובד, פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.

הלכה פסוקה היא, כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד. לאחר שבדק בית הדין את רישום ימי החופשה נוכח, כי קיימת התאמה מוחלטת בין הרישומים בתלוש השכר לרישום בכרטסת וביומן העבודה. לפיכך, נדחתה תביעת העובד ברכיב זה.

הפרשי פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת

הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום העבודה ובשאלה האם פוטר העובד או שמא התפטר.

אין חולק, כי עם סיום עבודתו של העובד, שילמה לו המעבידה דמי הודעה מוקדמת בתלוש השכר וכן הנפיקה הצהרה לקרן לפיצויי פיטורין בדבר פיטורי העובד והורתה על העברת תשלום בגין תקופת עבודתו. הצהרה זו, מהווה הודאת בעל דין של המעבידה ויש בה כדי להצביע על הסכמתה לראות בעובד כמפוטר. אשר על כן, ולאור תקופת עבודתו, חייבת היתה המעבידה במתן הודעה מוקדמת של חודש ימים.

חובת הפרשה לקרן השתלמות וקופת גמל מכוח צו ההרחבה בענף ההובלה

לטענת העובד, המעבידה היתה חייבת בהפרשת תשלומים לקרן השתלמות ולקופת גמל, וזאת בהסתמך על הוראת צווי ההרחבה בענף ההיסעים וההובלות.

המעבידה הודתה בכך שלא הפרישה כל כספים לקרן השתלמות ו/או קופת גמל בגין העובד, אולם לטענתה, לא היתה כל הסכמה בין הצדדים להפרשות אלה ולא חלים על המעבידה כל הוראות הסכם קיבוצי או צווי הרחבה.

נטל ההוכחה בדבר חלותם של הסכם קיבוצי או צו ההרחבה על יחסי הצדדים, מוטל על העובד, אשר לא עמד בנטל זה ולא הביא כל ראיה לתמוך גירסתו. העובד טען לחלותו של הסכם קיבוצי בענף ההובלה. הוראות ההסכם הקיבוצי קובעות במפורש כי - "תוכנם של הסכמים אלה אינו חל על עובדים שאינם נהגי רכב משא בפועל..." ואילו הוראות צו ההרחבה קובעות כי - "יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים." משמע, אין הסכם זה חל על נהגי אוטובוס, כדוגמת העובד. אשר על כן, דין תביעת העובד ברכיב זה להידחות.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".