כווית ואבו דאבי קונות: להלן התרחיש הסביר

ראשית - מספר נקודות

- תוך 5 שנים איבד הדולר כרבע מערכו מול רוב המטבעות בעולם ו-72% מול היורו.

- הבנקי בארה"ב שהסתבכו בהרפתקאות שוק ההון נזקקים להנשמות דחופות של חברות השקעות אסיתיות .

- מדינות אסיה הקונות אג"ח אמריקאי הנושא ריבית עלובה מממנות את הגרעון האמריקני העצום בגין המלחמות בעירק ואפגניסטן.

- גושים רבים ייצרו לעצמם רזרבות עצמאיות לעת משבר.

- האירועים האחרונים מוכיחים: ארה"ב תלויה בעולם.

- רצוי להקטין את החשיפה לארה"ב בכל מובן אפשרי.

נתחיל

לפני שבועות אחדים הוציא ענק הפיננסים האמריקני סיטי, לשעבר סיטי גרופ את ההודעה הבאה: "היום הגענו להסכם על מכירת מניות בערך של 4.9 אחוזים מערך החברה תמורת 7.5 מיליארד דולר לרשות ההשקעות של אבו דאבי (ADIA). רשות זו הינה משקיע לטווח ארוך המחויב לשוק ההון האמריקני". בהמשך ההודעה מתאר הבנק האמריקני את המשקיע מאבו-דאבי כ"אחד מן המשקיעים המובילים והמתוחכמים בשוק ההון העולמי". עוד אומרת סיטי כי השקעה זו "מבוססת על האיסטרטגיה שלנו ליהנות ממיגוון מקורות כספיים רחב מבחינה גיאוגרפית ואופי".

משפט זה ראוי לתשומת-לב מיוחדת משום שהוא מצניע מידע שסיטי לא התנדבה למסור במפורש לציבור: רשות ההשקעות של אבו-דאבי הינה גוף בבעלות ממשלת אבו-דאבי ואיננה פרטית.

חברה בבעלות ממשלה של משטר לא-דמוקרטי במדינה מוסלמית, הנחלצת לחלץ ענק פיננסים קפיטליסטי מהרפתקאותיו הבורסאיות, שאליהן נכנס בראש צלול ויצא חבול, אינה מסוג החדשות שרצים בהתרגשות לספר לחבר'ה. בעיקר אם החבר'ה הללו טוענים השכם והערב כי ממשלה אינה מסוגלת לנהל עסקים מצליחים.

אבל תוך שבועות אחדים התברר כי סיטי האמריקני אינו הבנק האמריקני היחיד שנזקק להנשמה דחופה של קרנות השקעה ממשלתיות לא מערביות נוספות. "כספי ממשלות הם הלהיט העכשווי בוול סטריט", כותב פלוד נוריס הפרשן הפיננסי של הניו-יורק טיממס ומוסיף כי "בנקי ההשקעות עורגים לעשות עסקים עם הקרנות הממשלתיות". אלה השכילו במרוצת עשור השנים האחרון להפיק את הלקחים מן המשברים הפיננסיים שעברו עליהן ולהינתק מתלות בשוק ההון הבין-לאומי, שרובו נשלט על-ידי הון אמריקני, ולייצר להן הון ורזרבות משלהן, שערכם מוערך בכ-2 טריליון דולר. רבות ממדינות אלה, המכונות "שווקים מתעוררים", כינוי אשר כבר אבד עליו הכלח, נקשרו בטבורן למשק האמריקני.

את עיקר הלקח הפיקו ממשלות דרום-מזרח אסיה: בעקבות המשבר בשנים 1998-1997 הן הקימו לעצמן קרן לשעת חירום משלהן, שהחליפה את שירותיה של קרן המטבע הבין-לאומית, שהיתה ועודנה זרוע של יצוא האידיאולוגיה הכלכלית של וושינגטון. קרן זו מונחת כיום בקרן זווית. המדינות שלוו מקרן זו בעבר הלכו בעקבות ארגנטינה וברזיל, הקדימו את החזר הלוואותיהן לקרן וכך תיק האשראי שלה עומד כיום על 11 מיליארד דולר בלבד (לשם השוואה: היקף תיק האשראי של בנק לאומי הוא 45 מיליארד דולר). ארה"ב איבדה זרוע שליטה זו במשקים במשבר.

"שווקים אלה מניעים את הצמיחה הכלכלית העולמית ומשנים את מרכז הכובד בכלכלה העולמית", מעריך כריסטיאן דזגליז מבנק HSBC. המדינות התלותיות הללו נעשו עצמאיות גם בשל העליות הניכרות במחירי הקומודיטיס, שחלק ממשקיהן מתבסס על גידולם והפקתם. יתרונו המוחלט של העולם המפותח וארה"ב בראשו, בתחום התעשיה וההיי-טק הלך ואיבד בשנים האחרונות מיתרונו המוחץ. הראיות לכך הן רבות: הרוויה במגזר זה כבר באה לידי ביטוי בהתפוצצות "בועת ההיי-טק" בחמש השנים הראשונות של המילניום השלישי; כמות ההון הענקית חיפשה אפיקי ספקולציה חדשים והמציאה את הנדל"ן כשההמשך ידוע. סחורות ממשיות ושוק ריאלי הם עיקר כוחם של המשקים, שאינם מאוגדים ב-OECD. מוצריהם היו למבוקשים ביותר בעולם, שנזקק כיום יותר למוצריהם יותר מאשר לדורות חדשים של מחשבים או טלפונים סלולריים.

אירופה השתחררה אף היא מן הזיקה העמוקה למשק האמריקני: מכירות איזור היורו לארה"ב מהוות פחות מ-3% מן התמ"ג האירופאי, טוען האקונומיסט, ומוסיף: "אם תתרחש דעיכה בשוק האמריקני או אף מיתון, הם יגעו פחות במדינות אחרות. הן אירופה והן אסיה תלויות כיום פחות בצמיחה האמריקנית מכפי שהיה בעבר".

הדולר החל לאבד את מקומו כמטבע הדומיננטי בסחר הבין-לאומי כחמש שנים לפני הטלטלה הנוכחית של שוק ההון. הטלטלה הנוכחית רק מחריפה ומזרזת את דעיכתו. מול טווח רחב של מטבעות איבד הדולר בחמש שנים אלה כרבע מערכו. הירידה החדה ביותר היתה אל מול היורו, אשר ב-2002 הוא נסחר ב-86 סנט ואילו כיום - ב-1.48 דולר. ירידת ערך בת 72%, המבטא היטב את השינוי שחל בסדר הכוחות הכלכלי הגלובלי.

קיימת זיקה ישירה בין מלחמת המפרץ השניה שיזם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש ב-1993 לבין תהליך דעיכת הדולר. יש חפיפה בזמנים. המלחמה לא יצרה את הדעיכה אלא האיצה אותה מאוד והגדילה את תלותה של ארה"ב במדינות אסיה, סין ורוסיה, שהן המממנות העיקריות של הגרעון האמריקני (6% מן התמ"ג. בשיח הכלכלי הנוכחי גרעון כזה נחשב כמתכון לאסון!), שנוצר כדי לממן את ההרפתקה הצבאית בעיקר: מדינות אלה רכשו אגרות חוב של ממשלת ארה"ב, שהונפקו במיוחד למימון גרעון זה בריבית עלובה למדי, בסכום של יותר מ-500 מיליארד דולר. התהפכו היוצרות ותוך שנים אחדות נעשתה ארה"ב לתלויה בעולם ולא להיפך.

אם נוסיף לכך את מעמדה ההולך ומתערער בדעת-הקהל העולמית ואת העוינות ההולכת וגוברת כלפיה נמצא שהיא לא רק נעשית מבודדת משקית אלא אף פוליטית ואידיאולוגית: העולם עוין את מדיניות ארה"ב ואת סגנון העסקים שלה, מגלה שורה של סקרי דעת קהל שערכו לאחרונה מכוני מחקר אמריקניים: לפי ממצאי PEW מוקדי ההסתייגות מן הביזנס האמריקני הם מדינות אירופה ודרום אמריקה.

סקר של מכון רופר מגלה כי החברות האמריקניות מאבדות בשנים האחרונות מן הפופולריות שלהן בדעת הקהל של העולם המערבי והשנה הצטרפו למגמה זו גם תושביהן של מדינות "השווקים המתעוררים". "בשנה האחרונה מורגש כי היחס החיובי של צרכנים במדינות באסיה, אמריקה הלטינית ומרכז אירופה כלפי מוצרים אמריקנים נמצא בהתנדפות מתמדת", אומרת מנהלת בכירה בחברת הסקרים ומסבירה כי המגמה נובעת מהתנגדות הולכת וגוברת לארה"ב של בוש ולמדיניותה.

המגמה המסתמנת, להערכתי, לעתיד הקרוב היא שהמשק העולמי יתפצל לראשים אחדים, ללא דומיננטיות כלכלית של אחד מן הגושים המובילים: אירופה (כולל רוסיה), דרום מזרח אסיה, הודו, סין, יפאן, דרום אמריקה וברזיל בראשה וארה"ב. האם זה טוב? לטעמי - מצוין!

מאת: יאיר ברק

* הכותב עוסק בחקר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית

נ"ב רצוי איפוא להקטין את החשיפה לארה"ב בכל מובן אפשרי.