שי אגסי והחברה לישראל יבנו לנו סוסיתא ירוקה
בחודש אוגוסט האחרון שי אגסי מראשי חברת SAP לשעבר והחברה לישראל שבשליטתם של סמי ועידן עופר דיווחו כי בכוונתם להשקיע 230 מיליון דולר במיזם חדש לפיתוח רכבים חשמליים.
בשלב זה עדיין רב הנסתר מן הגלוי בכל הקשור למיזם וסימני שאלה רבים עולים: מהו המודל שמתוכנן לפרויקט? מי ייצר את הרכבים? מי הם היזמים הנוספים בפרויקט? למה משפחת עופר משקיעה משאבים רבים כל כך (100 מיליון דולר) במיזם שתורם לאיכות הסביבה במקום להפנות משאבים רבים יותר לטיפול מיידי בזיהום האוויר שאופף את בתי הזיקוק שבבעלותם ומאמלל את חייהם של תושבי חיפה והסביבה? ובמיוחד, האם מישהו הפנה מבט אל דפי ההיסטוריה וניסה ללמוד מכישלונות העבר?
הרעיון לייצור מכונית חשמלית אינו חדש, בשנת 1996 השיק מפעל ג'נרל מוטורס (GM) את המכונית החשמלית הראשונה שלו, ה-EV-1. הרעיון היה להקים מיזם מקומי שיניע את תושבי קליפורניה על אנרגיות חשמליות וישכנע אותם לעזוב בהדרגה את הנסיעה ברכבי הבנזין המזהמים. הרכב הצליח לנסוע כ-120 מייל (כ-190 ק"מ) ורכבים ראשונים נשלחו בקול תרועה חגיגי לרשימת לקוחות ה-VIP ובניהם מל גיבסון וטום הנקס על מנת שיסעו ויסייעו בהפצת הבשורה. בעקבותיה של GM הלכו גם פורד וטויוטה ותגובות הלקוחות לא איחרו לבוא והיו חיוביות ונלהבות. הרכב היה נוח, מהיר, קל לתפעול ומעל לכל חסכוני וידידותי לסביבה.
אם נקפוץ לסוף הסיפור, המיזם של יצרניות הרכב הענקיות נכשל כישלון חרוץ. GM השקיעה בפרויקט כמיליארד דולר שירדו לטמיון ופורד וטויוטה אספו יחד איתה את רכבי הלקוחות ושלחו אותם למגרשי הגרוטאות ומשם למכונות הגריסה. כל זה התרחש לא בישראל המזהמת, וחסרת המודעות אלא בקליפורניה שנחשבת אולי לאחת המדינות בעלות המודעות הסביבתית הגבוהה בעולם.
עד היום לא ברור מה בדיוק הכשיל את הפרויקט האמריקני, או כמו שתושבי קליפורניה אוהבים לשאול:"מי הרג את המכונית החשמלית?". יצרניות הרכב הטילו את הכישלון על ביקוש נמוך (זאת למרות שלא השקיעו מספיק בפרסום ושיווק המיזם), בממשלה שלא תומכת ומעדיפה להשקיע דווקא בייצור ובפיתוח תשתיות לרכבים הידרוגנים, ובלקוחות שלא מוכנים לשלם את מחיר המכונית הגבוה. אצל הלקוחות שנאלצו להחזיר את הרכבים נשמעו טענות דווקא נגד יצרניות הרכב אשר הרימו ידיים מהר מידי ונגד חברות הנפט אשר הפעילו לדבריהם לחץ מאסיבי על יצרניות הרכב ועל הממשלה להפסקת הפרויקט.
כיום, כ-10 שנים קדימה יהיו הקולות אשר יגידו כי התגברות המודעות הסביבתית הבשילה את התנאים לפיתוחו של פרויקט נוסף, אבל... שי אגסי וחבריו מהחברה לישראל יאלצו לענות לעצמם על מספר שאלות נוקבות לפני השקעה במיזם בסדר גודל כזה: האם הישראלי הממוצע יהיה מוכן לשלם יותר ולקבל פחות? כלומר, לקבל רכב שרכישתו יקרה יותר ומוגבל לנסיעה של כ-100 מייל בממוצע ליום, כשבין נסיעה לנסיעה יאלץ לטעון את הרכב לפחות 8 שעות (בניגוד ל-5 הדקות שלוקח לו למלא את מיכל הדלק). שאלה נוספת נוגעת לתמיכתה המוטלת בספק של הממשלה, והמשרד להגנת הסביבה בפרט. אותו משרד שתחת ניהולו של השר גדעון עזרא נראה אימפוטנטי מתמיד.
כל יוזמה סביבתית היא מבורכת, אבל לעיתים, מגיע הרגע בו צריך להפריד בין חלומות למציאות ולהבין שיתכן שבישראל שמפגרת בתחום איכות הסביבה עשרות שנים אחר חברותיה המערביות כדאי לפעול קודם בנושאים דחופים יותר שההצלחה בהם אינה מוטלת בספק, כגון: שיקום הנחלים והים, הסדרת נושא ייצור החשמל הנקי, הקמת תשתית רכבות בכל המדינה, הקלה משמעותית על המיסוי לרכבים ההיברידים, עידוד רכיבה על אופניים, והגבלת כניסה של רכבים למרכזי הערים יכולים להיות התחלה מצוינת עבור אגסי ומשפחת עופר. זו אולי התחלה סיזיפית, עם פחות הילה סביבה ומעט פחות יומרנית עבור אנשי עסקים ומנהלים בדרגתם, אבל זו בהחלט יכולה להיות התחלה טובה לאיכות הסביבה בישראל.
