צווי שומה הוטלו על נישום עקב גידול הון בלתי מוסבר

בפסק דין, בעניין עמ"ה (י-ם) 8058/04, אהרונשטם יואל נ' פקיד שומה ירושלים 1, בית המשפט דן בערעור על צווי שומה, שהוצאו למערער על פי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], לשנות המס 1999, 2000, 2001. הצווים התבססו על גידול הון בלתי מוסבר בסכום של 1,155,528 ש"ח, וכן עסקו בתשלומי רנטה שלא דווחו כהכנסה. היות שבסיכומי הערעור, המשיב הודיע, כי הוא מסכים לקבלה חלקית של הערעור ולהקטנת הצווים, שיצאו בכל הנוגע לתשלומי הרנטה, המחלוקת שנותרה עוסקת בטענת גידול ההון הבלתי מוסבר. לטענת המשיב, המערער רכש מכספו דירה בעבור אמו. טענת המשיב נשענת, בעיקרה, על מכתב של המערער עצמו למחלקת שומת מקרקעין, אשר על פיה רכש עם אישתו את הדירה בעבור אמו, כדי שזו תשמש לה כביטחון כלכלי. בית המשפט קבע: אין לקבל את טענת המשיב, אשר על פיה, עקרונית, אין ליתן למערער לחזור מן ההצהרה, שהוא נתן במיסוי מקרקעין. זאת, מן הטעם שטענתו של המערער בעניין מס שבח לא התקבלה. וכך נאמר בהחלטה בפסק הדין, בעניין ו"ע 1038/00, דאלל תמר, אשר בא כוח המשיב הפנה אליה לביסוס טענת ההשתק: "תנאי בסיסי להחלת ההשתק הוא, שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה." משלא התקבלה טענת המערער - אפשר שהמערער גם לא עשה אז מאמץ של ממש לקדמה, כי הוא לא האמין בה. אולם, כמו כל הודאה העומדת לרועץ לבעל הדין שמסרה, בבואו לסתור את אמיתות תוכנה, על בעל הדין לטרוח ולשכנע, כי אין להתחשב בה, מאחר שלא הייתה נכונה בעת שניתנה. אין די בכך, שהמערער ישלול את אמיתותה, או שישכנע, כי לא חלה מניעות על העלאת טענה נוגדת, אלא עליו להוכיח את הטענה המחליפה, ובענייננו - את הטענה אשר על פיה, הכספים היו כספי האם. לצורך זה, על המערער היה להראות את העברות הכספים ממקורותיה של האם, בין בתקופה הרלוונטית ובין לאחר מכן. המערער הסתפק בהצגת חלק מחשבונות הבנק שלו ושל אמו, שאין בהם כדי ללמד על העברה, אלא על תנועת כספים, בטענו כי חשבונות האם מלמדים על משיכת סכומי כסף. אבל כיצד נדע, כי היו אלה משיכות כספים של המערער דווקא ? ברם, אי אפשר להרים את נטל הוכחה באמצעות טענות כלליות כאלה, שאף לא התבססו על עדות משכנעת הנתמכת במסמכים. בפסק הדין, בעניין ע"א 236/83 אריה ליברמן נ' פקיד שומה ת"א4, פ"ד לט(2), עמוד 810, טען המערער, כי לא חלה עליו חובת הראיה, מאחר שלא נמצא פגם בפנקסי החשבונות שלו [להלן - הפנקסים"]. בית המשפט העליון קבע: "מדובר איפוא בהיתווספות פתאומית להון של המערער, שאין לה זיקה הגיונית לפעולות המתוארות בחשבונות, כאשר ההסבר החלופי היחידי הוא הסיפור על הירושה ודרך הטיפול בה, כפי שתואר בתמצית לעיל. בנסיבות כאלה אכן רבץ הנטל על המערער, ועליו היה להוכיח כי תוספת ההון אינה תולדה של רווח עסקי, אשר אותו רשאי פקיד השומה להביא בחשבון בשומתו לצורך החיוב במס, אלא היא תוצאה של ירושה או של מתנה או של אירוע כיוצא בזה" (עמוד 812). ויוטעם, ההלכה היא, שגם טענות על קבלת תמיכות מקרובים, הבאות להסביר גידול הון, יש להוכיח בראיות משכנעות, אף כי מקובל שהורים נותנים כסף לילדיהם. בתי המשפט הטעימו, כי טענות על העברות כספים בין הורים לילדים בהקשר זה הן בעייתיות, וכי להוכחתם יש צורך בראיות אובייקטיביות מהימנות. בפסק הדין, בעניין ע"מ 1196/03, אלי פלח נ' פקיד שומה תל-אביב, אף ציין בית המשפט, כי כאשר בעל דין טוען לעזרה מקרוביו, מוטל עליו "נטל מוגבר", והפנה לשורת פסקי דין. בפסיקה נקבע גם, כי אף כאשר על המשיב מוטל נטל ההצדקה (על פי סעיף 155 לפקודה, כאשר הנישום ניהל פנקסים קבילים), הנטל מורם באמצעות עצם הצבעתו על הגידול בהון, ומשעשה כן, נטל השכנוע עובר אל המערער להביא את הסברו [ראו: פסק הדין בעניין עמ"ה 1102/01, צחור דוד נ' פקיד שומה נתניה (מסים)]. בחינת ראיות המערער מעלה, כי המערער העלה הסברים אפשריים לגידול ההון, אבל נמנע מלהוכיחם באמצעות ראיות הולמות. המערער צירף לתצהירו דפי בנק של אמו, שבהם ניתן לראות תנועה של הוצאת כספים. אולם, כאמור, הוא לא הבהיר כיצד ניתן לדעת, כי מדובר בכספים שהועברו אליו באופן זה, או באופן אחר. מאחר שגם בערעור, המערער לא פירש תשתית של עובדה, המלמדת על העברות הכספים מאמו, לא יכול להיות ספק, שגם לפני פקיד השומה, המערער לא עשה כן. מכאן, שאין כל סיבה לקבוע, ששיקול הדעת של המשיב בכל הנוגע למיסוי גידול ההון הופעל שלא כהלכה. הערעור נדחה.

הכותבים - ממשרד אבישי מלכא ושות', עורכי דין.

המידע באדיבות "כל-מס" מידע עסקי מבית חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ.