מוטי בלוך מניד נמרצות בראשו ומצביע על תמונה ישנה. "זה מגדל מכ"ם טיפוסי בשלבי בנייה", הוא מסביר, ואז עובר לתמונה אחרת. "אלה המתקנים בבושהר, ואלה מבני כיפה ואנטנות". הוא עובר לבאה בתור. לכאורה, התמונות מתארות בסיסי תקשורת רגילים להפליא. אך התמונות הן למעשה מזכרת נדירה שתיעד בלוך בשנות ה-70, כאשר היה ראש הצוות הישראלי שעסק בבניית מערכות התרעה בבסיסי איראן. עכשיו, בגיל 73, כשהוא מציג את המתקנים שהקים בבושהר - היום, הכור הגרעיני המפורסם והמאיים בעולם - הפער בין היותו ישראלי למשימות שביצע אז כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

כמעט 40 שנה שמר בלוך את התמונות ואת הפרטים לעצמו. אפילו את משפחתו בקושי שיתף. מדי פעם כתב למגירה את פרקי ההיסטוריה של עצמו, ששלובים בהיסטוריה של היחסים בין ישראל לאיראן. אך לרוב נותרו הדברים בצל, בדיוק כמו המשימות שביצע בשנות ה-70 במדינה שעדיין נקראה פרס - משימות שלחלקן היתה השתיקה יפה.

הכותרות התכופות לאחרונה על איומי הגרעין האיראני הניעו את בלוך לחשוף את סיפורו. כשהוא שומע בחדשות על בושהר ועל איספהאן, הוא מדמיין את התשתיות שהקים שם. כשהוא נתקל באינספור אזכורים לטהרן, הוא נזכר בדירתו שם ובמטה צוות הטכנאים הישראלי שהביא עמו. הידיעה כי על המתקנים שבנה על תקן "מומחה ישראלי" הוקמו כורים גרעיניים אינה מפתיעה אותו במיוחד, שכן כבר אז - כך הוא מעיד היום - חש שהאיראנים מייעדים את הבסיסים לפעילות מסוג אחר.

לקראת סוף שהותו שם, שנים ספורות לפני מהפכת חומייני שהורידה את המסך מעל יחסי ישראל-איראן, אף נתקל בגרמנים שבאו להמשיך את העבודה. הוא אמנם דלה מהם מידע על המטרה האמיתית של אותם מתקנים, אך בישראל לא התרגשו, הוא טוען. על אף שנשלח גם בשם הלק"ם (הלשכה לקשרי מידע) והיה בקשר עם נציג המוסד, כאן פשוט "נרדמו בשמירה", לדבריו.

רעבים למידע

השנה 1968. בלוך, אז בן 33, קיבל הצעה לעבוד בפרס מטעם גופים פרטיים מענף התקשורת והמכ"ם, שייצגו חברות ענק אמריקניות כמו "יוז". כשהביע הסכמה ערכו לו במקום העבודה מסיבת פרידה מרגשת. המנהל טפח על שכמו והודיע: "הפרסים הולכים ליהנות ממנו". בלוך יצא בינתיים לתקופת צינון של שנתיים. בתקופה זו, עת מלחמת ההתשה, עבד בחברה שעסקה בארץ בהתקנות ציוד בחילות האוויר והים בתחומי המכ"ם והקשר. זו היתה המומחיות שלו.

יום אחד, כשחזר מסיני לדירתו בקריית אונו, הודיעה לו אשתו המנוחה: "חיפשו אותך, יש לך פגישה דחופה בתל-אביב". בלוך מיהר להתייצב. "אתה נוסע לפרס בתוך שלושה ימים", הודיעו לו. בלוך ניסה לברר מטעם מי הוא נשלח. "אם נאמר לך שמאחורי הקלעים עומד בנימין, זה מספיק לך?", הוא נשאל בתגובה. בנימין בלומברג היה אז שם דבר בקרב אנשי קהיליית המודיעין הישראלית ואנשי הכור בדימונה. בלומברג ששימש כקצין הביטחון הראשי של מערכת הביטחון ואף מונה על-ידי שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון דאז, להיות אחראי לאבטחת הקמת הקמ"ג, הצליח לעורר הערצה גם בקרב מי שלא פגשו מעולם.

"בלומברג היה שם קדוש", מתאר בלוך ממרחק 40 שנה. "מעולם לא פגשתי את בנימין, אבל הוא היה המילה האחרונה בנושא ביטחון". כך, למעשה, גילה בלוך שהוא יוצא לאיראן לא רק בשליחות מסחרית, אלא גם מטעם הלק"ם, גוף שהיום כבר אינו קיים. "הגדולה של הלק"ם שהיא ידעה להפעיל אנשים שיאספו מידע בחו"ל", הוא מסביר. "היו רעבים כאן למידע, ביקשו שנפקח עיניים".

אחר כך הכיר גם את מפעיליו האזרחיים. הוא ישב שעות במשרדי חברת פילקפורט כדי ללמוד את תפקידו, ולבסוף נשלח מטעם חברת סריק איראן. "יצאתי בדרכון ישראלי, ובאיראן נחשבנו לעובדי החברה הפרסית", הוא מספר. כל התהליך הזה נשמע מורכב, אך בתוך שלושה ימים מרגע שנקרא לאותו בניין בתל-אביב, כבר נחת בטהרן.

סיוע ביטחוני נטו

בלוך הגיע כ"כוח חלוץ". אחר כך הצטרף אליו צוותו שכלל כ-15 ישראלים, ובהמשך גייס כמעט 750 איראנים. "עיקר העבודה היה הקמת מערכות התרעה, שנועדו לתת הגנה אווירית על כל שטחי פרס", הוא מבהיר. הוא הקים ב-14 נקודות שונות את מתקני התקשורת, שכללו בכל נקודה שתי כיפות מכ"ם, ארבע אנטנות תרופוספריות ולפחות מגדל תקשורת נוסף - מעין צלחות ענקיות שמשמשות לתקשורת מבצעית. "קראנו להן 'מפלצות'", הוא נזכר.

האתרים נפרסו בין הגבול הדרומי עם פקיסטן, דרך בנדר עבאס אשר בפתחת המפרץ הפרסי, צפון-מערב לכיוון בושהר ודרך מרכז איראן - שיראז, איספהאן ועד טהרן. אם חלקם מצלצלים מוכר, זה מפני שמדובר בכורים הגרעיניים שמספקים היום לא מעט כותרות. את העבודה הם למדו מהר. "חוץ מאמריקני אחד או שניים מטעם החברה, זרקו אותנו לכלבים שנפענח את התוכניות", הוא מספר. "אבל בערב כשישבנו עם הפועלים במדבר, היינו מדברים ואוכלים, והם ידעו מה הם עושים".

בשנותיו שם התנהל עם שלל השפות שידע. הוא ידע צרפתית ואנגלית, ואחרי שנה ומשהו באיראן גם דיבר פרסית. כדי לאתר את הפועלים הפרסים נעזר באיש קשר ששמו עליו, ושניהם הגיעו לקום, העיר הקדושה באיראן. "ישבנו שם בבית קפה מול הכיפה הקדושה, ואני בטוח שהאיראנים כיום לא מסוגלים לדמיין מחזה כזה", הוא צוחק. "באותו יום גייסתי שם 160 איש, שבדיוק פוטרו מתפקידם כמקימי מגדלי חשמל". השיטה, הוא מספר, היתה ברורה: "בכפוף לכל שני ישראלים היו 150 איראנים. ואם היינו צריכים למשל להרים את הכיפה מעל המכ"ם, היינו מגייסים מכמה אתרים יחד".

ברוח היחסים של אותה תקופה, כמעט שלא היה דבר מוזר בסיפור הזה. קצינים ואנשי עסקים ישראלים ואיראנים היו חוצים את הגבולות בחופשיות, משתפים בידע ובטכנולוגיה, ומשקיעים בפרויקטים פרי פיתוח משותף. "האמריקנים היו מביאים את הציוד, אנחנו את הידע, והאיראנים את הכסף", מתאר בלוך את התהליך.

אולם משהו בכל זאת היה שלא כרגיל בעובדים הישראלים של סריק איראן. "היו המון חברות שפעלו בפרס, גם ישראליות, דרך ערוצים אחרים", הוא אומר. "הישראלים היו דומיננטים שם, כמו כור-אסיה וסולל בונה. אלוף משנה במיל' יעקב נמרודי, למשל, היה נדבך חשוב לקשרי ישראל-איראן והיה נערץ בקרב הפרסים. אבל אנחנו היינו משהו אחר, לא היינו באור הזרקורים, לא הכירו אותנו. לא ידעו שבאיזה הר אנחנו מקימים מתקן ענק של מכ"ם ותקשורת. אנחנו היינו מאוד בצל, כי זה היה סיוע ביטחוני נטו. אנחנו ממש התקנו להם מערכת צבאית".

יחסים חמים

המעורבות הצבאית והביטחונית שבה החלו בלוך וצוותו את משימתם באיראן צברה תאוצה. כשראו הישראלים כי טוב, הם המשיכו לנסות ולשווק פטנטים מבית היוצר של התעשייה הביטחונית בארץ. "לקראת סיום הפרויקט הופיעו בביתי בטהרן סמנכ"ל התעשייה האווירית אלחנן ישי, בלוויית פיני דגן", הוא מספר. "הם אמרו לי שיש לנו מוצר שרוצים למכור להם, גדר מערכת. 'תשכנע אותם, אחרת אנחנו נתקעים', ביקשו. הלכתי והשגתי חוזה לאספקה ולהתקנה של 50 קילומטר של גדרות עם אופציה למאות קילומטרים. באי קיש הקמנו את הגדרות הראשונות. חיל האוויר וחיל הים ביקשו שניקח באר נפט ונבנה סביבה גדר לדוגמה".

ואחרי הגדרות גם הגיעה התעשייה האווירית האיראנית. חברת נורתרופ האמריקנית ציידה את האיראנים בציוד מתקדם כמו מטוסי אף-14, ואף העניקה להם את ציוד האחזקה של התעשייה האווירית. "נורתרופ היא שהכניסה גם אותנו מהדלת האחורית", משחזר בלוך. "אנחנו תכננו וגם הקמנו את המבנה המרכזי של התעשייה האווירית בטהרן, ונוסף על כך במהרבאד, נמל תעופה מרכזי באיראן, שבו ביצענו פרויקטים".

לבלוך, ישראלי עם אישור מעבר מיוחד בין בסיסי איראן, היתה הניידות בין הפרויקטים הרגישים קלה מעין כמוה. "הייתי טס בין האתרים בחופשיות ובניידות שלא היתה לישראלים, ויכולתי לדעת מתי יוצא כל מטוס מכל בסיס". עד היום הוא שומר את תעודת המעבר עם תמונתו וכמה מילים בפרסית, שאיפשרו לו גישה למתקנים שהיום הם יסודות הכורים הרגישים ביותר.

בלוך זוכר שכבר אז היה בושהר הבסיס העיקרי שהעסיק את האיראנים, ולא רק אותם. "כשמדברים על בושהר יש לי תחושת דז'ה וו. הרי טסתי לבושהר אינספור פעמים", הוא מספר על המקום שבו שהה כמה שנים טובות. "הבסיס הוקם 20 קילומטר מהעיר, ממערב למפרץ. בניגוד לאתרים אחרים, הסתובבו שם בלי סוף מכל מיני מקומות בעולם. כבר ב-1973 כשראיתי את התשתיות ואת החפירות, הבנתי מה מתבשל שם. הכרתי אז את הגרמנים לראשונה, והיינו נפגשים בקנטינה. ובדרך לא דרך, אחרי בקבוק בירה או שניים, הבנתי מהם מה המומחיות של בושהר.

'ממשלות ישראל קיבלו דיווח - והתעלמו'

"ב-1974 כבר חתמה איראן עם החברה הגרמנית קרפט להקמת שני כורים גרעיניים. לי זה כבר היה ברור לפי התשתיות. באותה קנטינה שבה היינו נפגשים בערב - אם רק היה אפשר להקליט דברים שנאמרו שם. . . אך אז היה שיא היחסים עם איראן. באותה תקופה היו אויבי השאח הפרסי אויבינו -עיראק וסוריה. גם עם מצרים היו בעיות".

לדבריו, ממשלות ישראל קיבלו דיווח על המתרחש, אולם בחרו להתעלם. "כבר ב-1973 ידענו שנבנים שם שני כורים גרעיניים", הוא אומר. "מי שלא ידע פשוט ישן. נרדם בשמירה". לשאלה אם התריע בעצמו, הוא עונה: "מה היה לי להתריע? הייתי הישראלי היחיד שם? כולם ידעו". הנוחות שבקשרים המדיניים של יד-רוחצת-יד, כך מתברר, הרדימה את החושים. לא פחות משסייעה ישראל לבניית התעשייה הביטחונית האיראנית, סייעה איראן לבסס את הפיתוח הטכנולוגי בישראל.

"זו היתה המדינה המוסלמית היחידה שהכירה בנו. היו הרבה טכנולוגיות שלא היה כסף לפתח אותן בארץ, אך בפרס היה הון עתק. הם קנו ציוד שעדיין שוכב בנמל התעופה. העסקים המשותפים נתנו מינוף לפיתוח הטכנולוגי בארץ". היחסים החמים הגיעו לשיאם כשביקר גנרל טופניאן מאיראן בארץ, נפגש עם שר הביטחון עזר ויצמן, וזכה, לפי פרסומים זרים, לחזות בניסוי טיל, שבעקבותיו נחתמה עסקה שלפיה תספק ישראל לאיראן טילי קרקע-קרקע.

אם הפרסומים נכונים, הרי שהעסקה לא התממשה, כיוון שחודשים ספורים אחר כך התחוללה המהפכה באיראן, אולם עד תחילת 1979 היו בישראל אופטימיים במיוחד בנוגע לקשרים עם הפרסים. בלוך היה אופטימי הרבה פחות, ולדבריו היתה לו סיבה.

מישהו גילה יותר מדי

בשנות ה-70 היתה הקהילה הישראלית שעבדה באיראן מכונסת בטהרן, מתחככת במקורבי השאח הפרסי שהפיצו ביטחון רב באשר לשלטונו היציב. בלוך שהסתובב תכופות בכל רחבי המדינה זיהה תמונת מצב שונה. "בניגוד לישראלים, חייתי עם העמך, הפועלים, במיוחד בגבול פקיסטן בדרום. הכרתי את התחושות", הוא אומר. "בחג האשורא המפורסם בדרום נסגרנו בבתים והגפנו את התריסים. השנאה לחרג'י, הזר, היתה קשה, אם כי לא הורגשה אלימות בשל חשש מפני עונשים כבדים. גרנו בצפון טהרן, אבל בשווקים בדרום היה שוני בלבוש ובתחושה. איראן נשלטה על-ידי 10 אלף משפחות, אך בקרב ההמונים היתה תחושת זעם". באחד הערבים גילה מי באמת שולט בעם האיראני.

"רציתי לערוך שיחת מוטיבציה לפועלים, כיוון שלא עמדנו בלוח הזמנים והשאח היה בדרכו לביקור", הוא מספר. "ניסיתי להמריץ אותם ואמרתי:'המלך שלכם מגיע'. הם הסתכלו עליי והשיבו: 'זה לא המלך שלנו. לנו יש רק מלך אחד - אללה'. חשתי את התסיסה".

בקרב האיראנים התנהג בזהירות. "לא חשנו גילויים אנטי ישראליים, אבל בשדה עם הפועלים היתה טינה וסלידה", הוא נזכר. "אחרי ששת הימים אמנם היינו מלכים, אך כשחזרתי לאיראן בתום ביקור בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, השתנה היחס. הגנרל שאל אותי: 'איך נתתם לזה לקרות?'". גם בקרב הישראלים נזהר בלוך לא לספר יותר מדי: "בטהרן היה בית ספר ישראלי שבו נפגשו כולם. שם ישבה הקהילה. היו נציגים של אל-על וסולל בונה, והיה פורום מנהלי חברות. אבל כשהייתי יושב איתם לא יכולתי ממש לספר, חוץ מאשר לנספחות הצבאית, לשגריר ולשליח המוסד".

בשנת 1975 מישהו כנראה גילה יותר מדי. בחודשים שלפני כן קיבלה החברה שבה הועסק בלוך את התמיכה מחברה צרפתית, ובן רגע עלו היחסים על שרטון. הצרפתים לא הבהירו מדוע, אך ביקשו לנתק כל מגע עם היחסים המסחריים החמים שהיו בין ישראל לאיראן. "ביום אחד הם הפסיקו את התמיכה בסניף האיראני של סריק", סיפר.

"הם אולי לא הבינו שזה מסווה לסיוע ביטחוני, אך פחדו שהקשר יזיק ליחסיהם עם העולם הערבי. טסתי לפריז. אי אפשר היה לשכנע אותם. הם סברו שהולכנו אותם שולל. כנראה מדינה מסוימת דרשה מהם להפסיק את הקשרים עם ישראל". בלוך לא המתין לברר. "חזרתי לאיראן, סגרתי עניינים, ובתוך ימים ספורים עזבנו. חזרתי הביתה והתנתקתי מזה לגמרי". פחות מארבע שנים אחר כך פרצה המהפכה באיראן, וגם לישראל הפכו הקשרים האינטימיים עם איראן מזכרת רחוקה ומעט הזויה, על רקע המציאות של היום.

"צריך להיזהר מהפרסים"

היום יושב בלוך בביתו במרכז הארץ, מדפדף בתמונות הישנות, מציג בגאווה את החברים שאיתם עבד, ומצר על כך שלא שמר על קשר. בשנים האחרונות הציעו לו ילדיו לכתוב ספר. בינתיים הוא כותב קטעים-קטעים ושומר לעצמו. עד עכשיו.

כשנשאל מה גרם לו לפרסם דווקא עתה, הוא קודם כל מדבר על הקולגות. "יש צוות שנעלם כולו, אולי מישהו מזהה את עצמו", אומר בלוך. אחר כך מוסיף: "אין מה להתבייש במה שעשינו. פרס רצתה לקבל, ואנחנו רצינו לתת". את העיתוי שבחר הוא קושר לכותרות. "אני קורא על בושהר ונדלקים לי האורות", הוא מסביר.

התחושה שלו למראה החדשות אינה טובה, מה שאינו שונה מאחרים, אולם אצלו מתווספת לתחושת הבטן גם ידיעה במה מדובר, או נכון יותר במי מדובר: "אני לא מומחה, אבל מהיכרותי עם הפרסים צריך להיזהר מאוד. זה לא מקרה קדאפי, שחשבו שהוא מטורף ובסוף לא היה כלום. שני הכורים בבושהר שהייתי מודע להם הם טיפה בים לעומת מספר הכורים שיש כיום. לדעתי, זה לא סוג עם שיכול להשתנות. הוא היה פנאטי, היה מדוכא, וזה התפרץ כשהיה אפשר".

אחר כך מתגנב חיוך לפניו והוא מספק הסבר נוסף לפרץ הסיפורים. "אני כבר בן 73. הכליות לא משהו, עברתי שני צנתורים והסוכר קצת גבוה", הוא מפרט. "גם אם אחיה עוד 20 שנה, חשבתי שכדאי שאשאיר איזו מזכרת".