הנחה ממס לתושב הצפון מחייבת מרכז חיים אחד

העובדות -------- המערערים, בעל ואשתו, ילידי עכו ונצרת, שניהם רופאים במקצועם, ערערו על שלא אושרה להם הנחה ממס לתושבי הצפון בהתאם לתקנות מס הכנסה (הנחה ממס ביישובי גבול הצפון), התשמ"ו-1985 [להלן - "התקנות"], בהיותם, לטענתם, תושבי עכו בשנות המס הרלוונטיות.

מקורה של הזכאות האמורה הוא בסעיף 11א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], שכותרתו "הנחה ממס לתושב עכו", בהתאם לתיקון 121 לפקודה, שנכנס לתוקף ביום 1.1.2000, ושהיה בתוקף בשנים שבערעור. בהתאם לזכאות, דין תושב העיר עכו כדין תושב היישוב שלומי לעניין תחולת התקנות.

המערערים התגוררו בנצרת, אך בשנות המס הרלוונטיות עברו, לטענתם, להתגורר בדירה שבבעלותם אשר בעכו, כדי לטפל באם המערער החולה והמתגוררת באותה דירה, וכן בשל הרצון ליהנות מהפטור ממס, לאור ההוראות החדשות שנכנסו לתוקף באותה עת. בנם תלמיד תיכון נותר, על פי גרסתם, להתגורר לבדו בדירתם בנצרת, ולכן גם הושארה תכולת הבית לשימושו עד למעבר המשפחה לבית החדש שבנו בעכו, אשר בו הם מתגוררים כיום.

אין חולק, כי המערערים שינו במשרד הפנים את כתובת מגוריהם, והם הודיעו בהתאמה למעבידיהם על השינוי, וכן בהתאמה שונה תעריף הנסיעות אל מקום העבודה וממנו, כחלק מהוצאות הנסיעה שנתנו להם מעבידיהם. המערערים טענו לאפלייתם לרעה. המשיב טען, כי המערערים אינם עומדים במבחני התושבות ביישוב מזכה לצורך קבלת ההנחה ממס; זאת, מאחר ששמרו על הדירה בנצרת, כמקום מגורים נוסף, אשר אליו יכלו לעזוב בעתות סכנה בעכו. לחילופין נטען, כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח, כי בפועל לא התגוררו בנצרת, ולו במעמד של מרכז חיים נוסף.

בית המשפט המחוזי בחיפה - כב' השופטת שרה וסרקרוג: -------------------------------------------------- בהיות הטבה במס חריגה לחיוב במס ולשיעורו, יש לפרשה באופן דווקני, כדי לשמור על עקרון השוויון ביחס לנישומים אחרים. בהתאם להלכה הפסוקה: בהיות המערער טוען להנחה במס, קרי לחריג - הרי עליו נטל ההוכחה. על התכלית למתן הקלות במס לתושבי הצפון, כאמור בהמלצות ועדת בן-שחר, קרי - עידוד המעבר ליישובי גבול, כדי לסייע בפתרון בעיות ביטחון ובפיתוח כלכלי באזור - עמדתי גם בפסקי דין קודמים באותו נושא [ראה: עמ"ה 437/03, נזיה נ' פקיד שומה עכו, תק-מח 2005 (1) 795 (להלן - "פס"ד נזיה")].

לצורך השגת התכלית, המצויה בהמלצות ועדת בן-שחר, לא די במגורי הנישום ובתושבותו, אלא יש להוכיח מרכז חיים; ועוד יש להוכיח: לא זו בלבד שהנישום אינו מנהל "חיים כפולים" (קיומם במקביל של שני מרכזי חיים), אלא הוא אף אינו שומר לעצמו את האפשרות המקבילה לחזור ולהתגורר ביישוב אחר שאינו ברשימת יישובי הספר, המזכים בפטור. הטעם לכך הוא, שהפטור ניתן רק לנישום שבעת סכנה, שבה מתממשת אותה אי נוחות בפועל מן המגורים באותם יישובים, לא קיימת בעבורו האופציה לעזוב את יישוב הגבול אל המקום האחר.

בענייננו, ההכרעה בשאלת מרכז החיים היא בעיקרה עניין של עובדה. המסקנה, העולה מסקירת הראיות שהובאו, היא, שהמערערים לא עמדו בנטל הראיה בעניין זה. המבחן אינו רק מבחן סובייקטיבי של כוונה לנקוט הליכים לקראת מעבר כזה, אלא גם ובעיקר מבחן אובייקטיבי, אם בפועל אכן מתקיימות נסיבות המעידות על הפיכת האזור המזכה בהנחה למרכז חייו של הנישום. השאלה היא, אם בכל מהלך התקופה עמדה לפני המערערים האפשרות לחזור להתגורר בנצרת, ללא כל שינוי משמעותי במהלך חייהם, ובלי לפגוע בזכות נרכשת, למשל, של צד ג'; דוגמה - קיומו של שוכר.

נראה, כי המערערים אינם עומדים במבחן, ולו בשל העובדה ששמרו על הדירה בנצרת, באופן שיכלו לשוב להתגורר בה, כל אימת שרצו. השארת הדירה בנצרת בחזקתם ולרשותם של המערערים, כולל תכולתה וחיבורה לשירותים השונים, הייתה לא רק עד לסיום הבן את לימודיו, אלא עד שהושכרה לאחרים, עת עברו המערערים להתגורר בבית החדש בעכו.

המערערים החזיקו באופציה למגורים ביישוב אחר, שאינו נמנה על רשימת יישובי הספר המזכים בפטור ממס. בכך - יש כדי להוציאם מתחולת ההנחה.

די באמור, כדי לדחות את הערעור; ואולם יש לציין, כי גם על פי בחינת הראיות הנוספות שהובאו לא הצליחו המערערים להוכיח, שיש מקום להגיע תוצאה אחרת.

אין די ברישום במשרד הפנים, במסמכי העברת חשבון בנק, באישורי מס בנסיבות, שבהן ממילא יש למערערים שתי דירות בבעלותם בעכו והשפעה על תוכן האישורים, וגם לא בדיווחם של המערערים למעבידיהם על העתקת מקום מגוריהם, משאלה אינם בודקים את נכונות הודעת העובד. גם בעדויות השכנים אין די, כאשר לא חלה כל הקטנה בהוצאות תפעול הדירה בנצרת, גם לאחר העזיבה, כביכול. במקביל, גם לא חלה עליה בהוצאות תפעול דירת האם בעכו.

ועוד: ספק הוא כיצד הבן, נער בן 17.5 בלבד, דאג לכל צרכיו, בכל העת, בעצמו, ללא כל מעורבות של הוריו. מכאן עולה, כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח, כי דירת האם בעכו הייתה מקום מגוריהם הבלעדי, או שהייתה למרכז חייהם, כהגדרתו בפסיקה; וכן לא עמדו בנטל להוכיח, כי הופסקה לחלוטין באותן שנים זיקת התושבות לדירת המגורים בנצרת. טענת המערערים, כי המשיב נקט אפליה רעה כלפיהם - הן לעומת אזרחים ערבים אחרים בעלי מעמד מקצועי רב יותר, והן אפליה רעה לעומת יהודים, לא התבררה על יסוד עובדות, בשל הדרך שבה הועלתה (תחת הכותרת: "נימוקים משפטיים", וללא כל סמך בעובדות). טענות כה רציניות, אין להעלות כבדרך אגב. משכך - אין מנוס אלא לדחות גם טענה זו. הערעור נדחה. בבית המשפט המחוזי בחיפה לפני: כב' השופטת שרה וסרקרוג ניתן ב-3.9.2006 ב"כ המערערים: עו"ד י' זילברמן ב"כ המשיב: עו"ד ר' ליפשיץ