עובדות

-------

אלרחמן קשוע (להלן – אלרחמן) הועסק על ידי עיריית טירה (להלן - העירייה) החל מחודש מאי 1995 כממונה על ענייני הדת בעירייה. בפועל לא עבד אלרחמן מיולי 1999 ועד לדצמבר 2000. לטענת העירייה, בחודש פברואר 2001 החל אלרחמן ללמוד בירדן ולא הופיע עוד לעבודה.

בין מאי 1995 לדצמבר 2000, לא שולם לאלרחמן קצובת נסיעות, פרט לחודש ספטמבר ,בו שולם לו 180 ₪ קצובת נסיעות. בחודשים ינואר ופברואר 2003 שולמה קצובת נסיעות בסך 215 ₪, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. אין חולק כי אלרחמן לא היה בעל רכב וכי לא קיבל החזר הוצאות נסיעה מהעירייה.

השאלה הנדונה היא האם אלרחמן זכאי לקצובת נסיעה, מהו שיעור החיוב, והאם היה עליו להגיש דיווח על פירוט נסיעותיו כתנאי לזכאותו.

בית הדין הארצי לעבודה פסק

-------------------------

בית הדין קבע כי מכיוון שביישוב טירה אין אוטובוסים עירוניים והתושבים מסתייעים בקווי אוטובוסים בינעירוניים העוברים ברחובה הראשי של העיר, סביר להניח כי אלרחמן צעד לעבודתו ברגל. אף אלרחמן אינו טען כי נסע למקום עבודתו, ואין חולק כי לא הגיש דיווח חודשי על פירוט נסיעותיו.

הזכאות לתשלום קצובת נסיעה לעובדי הרשויות המקומיות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה), אשר לפי סעיף 26.901 שבה, עובד יהיה זכאי לקצובת נסיעות אם יוכיח כי היה זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו (להלן - מבחן ההיזקקות).

בית הדין סבר כי אלרחמן לא הרים את נטל ההוכחה כי נסע בתחבורה ציבורית למקום עבודתו. העדר ההכחשה מצד העירייה, גם היא אין בה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על עובד הטוען אחרת.

התנאים הקובעים מרחק מינימום של 500 מטרים או של מספר תחנות כתנאי לזכאות של עובד לנסיעות, נמצאים במסמכים אחרים ולא בחוקת העבודה, כגון: "אוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות" , שאינו בבחינת הסכם מחייב בין הצדדים.

בית הדין סבר כי אמת מידה מרכזית שעניינה המרחק, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת היזקקותו של עובד לתחבורה ציבורית, כאשר ניתן שיהיו חריגים לכך (כגון עובד המוגבל בניידות). מבחן ההיזקקות אינו דורש קיומה של תחבורה ציבורית פעילה ממקום העבודה לבית. כל מה שנדרש הוא לבחון כי העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק.

בית הדין קבע כי במקרה הנדון מבחן ההיזקקות אינו מתקיים ועל כן אלרחמן אינו זכאי לקצובת נסיעות מכוח חוקת העבודה. מתוך המפות הרשמיות הוכח בפני בית הדין כי אלרחמן לא הרים את נטל ההוכחה כי המרחק בין ביתו למקום עבודתו עולה על 500 מטר או על שתי תחנות אוטובוס.

בית הדין הסכים עם קביעתה של הרשמת בפסק דינה כי חוקת העבודה אינה קובעת חובת דיווח באשר לשימוש בתחבורה ציבורית כתנאי לזכאות לקצובת נסיעה. המעסיק רשאי ואף מחוייב, לדרוש דיווח חד פעמי מהעובד לגבי פירוט המרחק בין ביתו למקום עבודתו.

עוד קבע בית הדין, כי גם אם היה מגיע לעובד קצובת נסיעות, אין הכרח , על פי חוקת העבודה, כי השיעור ייקבע בהתאם לסכום המרבי, ויש לפרש את הוראות חוקת העבודה, כך שקצובת הנסיעות יכולה להיקבע בהתאם לעלות כרטיס "חופשי חודשי".

הערת מערכת – עניינו של פסק הדין בעובד רשות מקומית הכפוף לחוקת העבודה של עובדי הרשויות המקומיות. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי בתי הדין יקישו מפסק הדין וירחיבו את עיקרו על כלל העובדים.