הלוואה שכזאת

מקרה בלתי שגרתי הובא בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על ידי פולידור החברה הישראלית למוצרי פלסטיק (להלן; "המערערת"), שהינה חברה משפחתית (כהגדרתה בסעיף 64א. לפקודת מס הכנסה), ועל ידי הנישום המייצג שלה, עורך הדין דרור חוטר-ישי (עמ"ה 1026/01).

המערערת דרשה מהמשיב (פקיד השומה תל-אביב 2) שיתיר לה ניכוי הוצאות מימון, בשנת המס 1994, ואילו המשיב סרב להתיר את הניכוי המבוקש, מכיוון שלא השתכנע שמדובר בהוצאה שהוצאה לצרכי ייצור ההכנסה, בנסיבות העניין.

ואלו העובדות כפי שתוארו במסגרת פסק הדין, שניתן ביום 20.7.2005 על ידי השופטת ברכה אופיר-תום:

1. מאז הקמתה בשנת 1976 עסקה המערערת בייצור מוצרי פלסטיק, במפעל שבבעלותה, ובשנת 1979 החליטה למסור את המפעל על ציודו למפעיל, כנגד תשלומים שהתחייב לשלם לה.

2. בשנת 1984 נטלה המערערת הלוואה מתושב חוץ, בסכום של 174,000 דולר, אותה הייתה אמורה לפרוע בתשלומים חודשיים, החל מיום 1.9.1986 וכלה ביום 1.8.1987, בתוספת "לריבית שנתית של 12% נטו בחישוב רבעוני מצטבר" לכל תשלום שיוחזר למלווה.

3. המערערת לא פרעה את ההלוואה במועדי הפירעון שלה, אך המלווה הסכים לחתום על הסכם חדש, במאי 1991, שלפיו הפכה ההלוואה להלוואה שקלית צמודה ונושאת ריבית, שהייתה אמורה להיפרע בכמה תשלומים, ממאי 1991 ועד מאי 1992.

4. כן התחייבה המערערת לשלם למלווה, בחודש נובמבר 1992, את תשלום הפרשי ההצמדה והריבית בגין "היתרה שתיוותר".

5. המערערת החלה בפירעון ההתחייבות בשנת 1991, אך עשתה זאת לפי יכולתה, ולפי האמצעים שעמדו לרשותה, מבלי שהמלווה הלין על כך.

6. בין היתר, העבירה המערערת למלווה, במאי 1991, תשלום בסך 290,000 ש"ח, בדרך של רכישת דירה עבורו בישראל (על ידי עורך הדין חוטר ישי).

7. מהדוחות הכספיים שהכינה המערערת לשנת 1993 עלה (לכאורה) כי ההלוואה נפרעה סופית, באותה שנה.

8. למרות זאת, "הופיעה" מחדש התייחסות להלוואה, בדוחות הכספיים שנערכו על ידי המערערת לשנת 1995, ובשנת המס 1994 אף תבעה המערערת כאמור ניכוי הוצאה - בסכום של 600,000 ש"ח - עבור ריבית והפרשי הצמדה ששולמו (לטענתה) בשל ההלוואה.

9. נוכה מס במקור, כחוק, מהסכומים ששילמה המערערת (לגרסתה) לנותן ההלוואה, עבור ריבית.

10. המלווה נהרג בתאונת דרכים ביחד עם אשתו, לפי גרסת המערערת, עובדה שהותירה את ההלוואה ללא דורש.

11. ככל הנראה, לא קיבלה המערערת דרישות תשלום מאת המלווה (או מטעמו), ורואה החשבון של החברה ראה לנכון לכלול בדוח המבקרים שצורף לדוחות הכספיים לשנת 1995 הסתייגות בזו הלשון:

"לא נעשתה הפרשה לגבי קביעת ריבית והפרשי הצמדה מנותן ההלוואה לחברה, כמבואר בבאור 9, בסך 745,357 ש"ח אשר לא אומת על ידינו".

בית המשפט בחן את הגרסאות ואת העובדות הרלוונטיות שהובאו בפניו על ידי הצדדים, ואף החליט לזמן כעד מטעם בית המשפט את רואה החשבון שביקר את הדוחות הכספיים של המערערת לשנים הרלוונטיות (אשר הוחלף לאחר מכן), אך תמונת ההתקשרות בין המערערת לבין המלווה נותרה כנראה סתומה למדי.

וכך נכתב, בין היתר, בפסק הדין:

..."האמנם קיבל המלווה סכום זה על חשבון ההלוואה? עו"ד חוטר ישי טען שאכן כך, אלא ששום מסמך לא היה בידיו על מנת להצביע על קבלת הכסף בידיו, או בחשבונו של זה; וחבל.

בסופו של יום מסתבר, שגם עדותו של רואה החשבון, שהיה אמון על עריכת הדוחות בחברה המערערת, לא יכלה לתרום דבר לפתרון התעלומה הקשורה בהוצאה האמורה, שאותה דרשה המערערת בניכוי מבלי להציג, ולו בדל ראיה, על ביצועה לידי המלווה"...

בנסיבות העניין, החליטה השופטת ברכה אופיר-תום לדחות את הערעור, תוך שהיא מדגישה בהחלטתה את השאלות שנותרו לדעתה ללא מענה (מהו הבסיס לחישובי הריבית ומיהו המלווה העלום, שלא זומן לדיון, ששום מסמך מטעמו לא הוצג בפני בית המשפט, אשר לפי הודעת המערערת נפטר מן העולם מבלי שאיש מטעם עזבונו המשיך להתעניין בחוב).

אין אנו יודעים אם פסק הדין הפך לסופי, או שמא יוגש ערעור עליו, אך אין להוציא מכלל אפשרות שהחלטתה של השופטת ברכה אופיר-תום עשויה להוות בסיס לפניה, לפיה יתבקש פקיד השומה להשיב למערערת את סכום המס שניכתה במקור, בשנת המס 1994, מהריבית ששילמה (לטענתה) למלווה.