ע"מ 1572/14

דוד עמוס נ' פקיד שומה ירושלים 1

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ערעור שעניינו אי התרת הוצאות מימון לבעל זכויות בתחנת דלק מהטעם שלא הוכח כי החלק של הוצאות המימון שלא הוכר שימש לפעילות עסקית.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

עניינו של הערעור נסוב בעיקרו סביב כמה אירועים שבגינם ביקש המערער, בעל זכויות בתחנת הדלק פז פסגת זאב, ניכוי "הוצאות מימון". ראשית, בנוגע להלוואות שניתנו לו על ידי חברת פז, ושנית בנוגע לחוב שנוצר בגין המחאות שניתנו לחברת "רה סול אנרגיה". המשיב תיאם חלק מהוצאות המימון הללו. לטענת המשיב, ההלוואות שניתנו על ידי חברת פז ניתנו גם לצורך כיסוי משיכות פרטיות של המערער מהעסק, שעליהן דיווח כ"חשבון בעלים". מנגד טען המערער כי הלוואות אלה ניתנו כדי לממן חובות והתחייבויות שצבר לנוכח תקופת ההתקשרות עם חברות דלק שונות. לטענת המערער, הסכומים המסווגים כ"חשבון בעלים" אינם משקפים רק משיכות פרטיות לצרכים פרטיים, כי אם כוללים בתוכם "הפסדים נצברים" הכוללים, בין היתר, את הוצאות המימון אשר נתבעו על ידו.

דיון

"חובת ההצדקה" מוטלת על כתפי פקיד השומה, אך זאת רק במצב שבו המחלוקת נשוא הערעור היא בעניין הנובע מהספרים, כלומר "מחלוקת פנקסית". כאשר המחלוקת בין הנישום לפקיד השומה היא בעניין "לבר-פנקסי", אין תחולה לסעיף 155לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). כך, בענייננו המחלוקת אינה נובעת רק מהרישום החשבונאי בספרים, אלא מדובר בשאלה מעורבת משפטית ועובדתית, ולכן לא חלה על המשיב חובת ההצדקה במלואה. המשיב "חי מפיו" של הנישום ברמת הדיווח והפירוט שהוא מוצא לנכון להביא בפניו ומשאין חולק כי המשיב סמך את החלטתו על דיווחי המערער עצמו, ועל נתון שדווח על ידי המערער עצמו, אין לטענת המערער כי היה על המשיב להבין את הנתון באופן אחר, כיצד שתעמוד. יתר על כן, המערער אף לא תמך טענתו בדבר "הפסדים מצטברים" בראיה עצמאית, לא בעת עריכת השומה ולא במסגרת הליך זה. אף על דוכן העדים נמנע המערער מלכמת את אותו "הפסד" אשר לדעתו צריך היה לקזז מתוך סעיף "חשבון בעלים". יוצא אפוא, כי אין לקבל את טענת המערער כי על המשיב היה לנכות את אותם "הפסדים נצברים" מ"חשבון הבעלים" שדווח על ידו. כפועל יוצא מכך, אין להלין על המשיב אשר קבע כי סכום ההלוואה שנלקח מחברת פז לצרכים עסקיים נמוך מסכום ההלוואה אשר לגביו טוען המערער כי ניתן לצרכים עסקיים.

אם המערער היה מבסס את טענתו בחומר ראיות מוצק ובאסמכתאות מתאימות בדבר קיומן של הוצאות עסקיות באותן שנים, בהיקף כספי ניכר ובשיעור העולה על ההיקף שהוכר למעשה על ידי המשיב, הרי ניתן היה לקבל את טענתו כי הוא זכאי לניכוי הוצאות מימון בגין רכיב זה. משמדובר בעסק פרטי, משיכת כספים אף לצרכים פרטיים, ובמקביל, לקיחת הלוואה לצורך העסק - לא ישללו בהכרח ומכל וכל את האפשרות להכיר בהוצאות מימון כהוצאות לשם ייצור הכנסה. בהתחשב בכך שלא מדובר בחברה אלא בעסק פרטי, בסוג של עסקים שבהם שיעור הרווח הגולמי הוא נמוך מאוד, יש ליישם מבחן מקל אשר ייטה לקבל ניכוי הוצאות מימון במקום שבו ניתנה הלוואה והוכח קשר ישיר בין אותה הלוואה להוצאה העסקית. נראה אפוא כי השאלה המרכזית שעומדת בעינה בנסיבות מקרה זה, היא עד כמה הוכח כי ההלוואות קשורות לצורך עסקי המערער ולא לצורך אחר, ואם הוא עמד בנטל הוכחה זה. המערער נדרש להציג אסמכתאות לפעילות עסקית בהיקף כספי העולה על החלק שכבר הוכר על ידי המשיב. רק בנוגע לשני מקרים בלבד הציג המערער ראיות המלמדות על חובות והתחייבויות שצבר לנוכח תקופת ההתקשרות עם חברות דלק שונות והצריכו הוצאה כספית עסקית. המערער הצביע על הוצאות עסקיות רק לגבי כ-20% מסכום ההלוואה, ולגבי שאר הסכום לא הונחה ראיה פוזיטיבית כלשהי. כאמור, בשומה שהוציא למערער התייחס אף המשיב לסכומים מסוימים מתוך ההלוואה ככאלו ששימשו להוצאות עסקיות, כאשר אף לפי קביעת המשיב, החלק ששימש להוצאות עסקיות היה גבוה יותר. מכאן עולה כי חרף העובדה שהמערער צדק בטענתו העקרונית שיש להכיר בחלק מהוצאותיו כהוצאות לצורך ייצור הכנסה בעסקו, הוא כשל בהוכחת שיעור ההוצאות העולה על הסכומים שהמשיב הכיר בהם ממילא. 

• חשבים משיקה מוצר חדש : הסורק - שירות התראות משפטיות
• חשבים מציגה מהפיכה טכנולוגית בעולם דיני העבודה והשכר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

תוצאה

הערעור נדחה. המערער חויב בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.

בבית המשפט: המחוזי בירושלים

לפני: כב' השופט ד' מינץ

ניתן ביום: 24.6.2015