עובדות

-----------

מדובר בערעור בסכסוך קיבוצי על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב בו נדחתה בקשת הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות") לסעד הצהרתי לעניין זכאות עובדי אלביט (להלן: "המעסיקה") לצבור ימי חופשה בתקופת מחלה.

השאלה המשפטית בה נדרש בית הדין להכריע הנה: האם במהלך התקופה, בה שוהה עובד בחופשת מחלה ממושכת (מלאה או חלקית), זכאי הוא להמשיך ולצבור ימי חופשה, כפי שהיה צובר אלמלא חלה, בהתאם לחוק חופשה שנתית ולהסכם הקיבוצי החל על הצדדים?

המעסיקה משלמת דמי מחלה לעובד הנמצא בתקופת מחלה בהתאם לימי המחלה הצבורים לו.

השאלה הנשאלת מתייחסת לשתי קבוצות עובדים אצל המעסיקה:

האחת, עובדים חולים בעלי אי כושר מלא, השוהים בביתם באישור רופא במסגרת חופשת מחלה ממושכת, בעדה משולמים להם דמי מחלה. לגבי עובדים אלה, המעסיקה איננה מאפשרת להם לצבור כלל ימי חופשה במהלך תקופת המחלה.

השנייה, עובדים השוהים בתקופת מחלה חלקית וממושכת, אשר נאלצים להעדר מן העבודה מספר שעות בכל יום באישורו של רופא, כאשר המעסיקה מבצעת "השלמת שכר" באמצעות תשלום דמי מחלה הצבורים להם. לטענת המעסיקה, לעובדים אלו היא מאפשרת לצבור ימי חופשה באופן חלקי בלבד, בהתאם לשעות עבודתם בפועל, מבלי לכלול בחישוב את הזכאות בגין "שעות המחלה". לטענת המעסיקה, כמות ימי החופשה הנצברים בתקופת המחלה של עובדי הקבוצה השנייה איננה נפגעת, אך ערכם של אותם ימי חופשה פחותה מהרגיל, בהתאם לשעות העבודה המבוצעות בפועל כעובדי "משרה חלקית" במהלך תקופת המחלה החלקית.

ההליך בבית הדין האזורי

---------------------------------------

בית הדין האזורי דחה את בקשת ההסתדרות להכיר בימי המחלה המזכים את עובדי המעסיקה בדמי מחלה, כמקנים זכות לצבירת ימי חופשה בדומה לימי עבודה בפועל.

בית הדין האזורי קיבל בנושא זה את טענת המעסיקה, לפיה עובד הנמצא בחופשת מחלה איננו נחשב כמי ש"עובד בפועל" במהלך תקופה זו לעניין סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") אליו מפנה ההסכם הקיבוצי, ומשכך יש לחשב את זכאותו לימי חופשה תוך התעלמות מימי המחלה. כמו כן קבע בית הדין האזורי, כי עובד, שמפאת מחלתו עבד ימי עבודה מקוצרים בלבד, יהיה זכאי לצבור בתקופה זו את מלוא ימי החופשה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית, אלא שערכם של ימי החופשה שנצברו בתקופה זו יהיה נמוך יותר בהתאם למספר השעות שעבד בפועל, מבלי לקחת בחשבון את שעות ההיעדרות מפאת מצבו הבריאותי.

הערעור

ההסתדרות טענה, כי זכותו של עובד הנעדר מפאת מחלה להמשיך ולצבור ימי חופשה, כפי שהיה צובר אלמלא חלה, הן מבחינת מניין ימי החופשה והן מבחינת ערכם. לביסוס מסקנה זו, מפנה ההסתדרות לחוק דמי מחלה, שקובע כי היעדרות מפאת מחלה מוכרת למעשה כתקופת עבודה לכל דבר ועניין המזכה את העובד בשכר לכל דבר ועניין, ומאחר ושכר משולם כנגד עבודה יש לראות בתקופת המחלה כתקופת עבודה גם לעניין חוק חופשה שנתית.

לטענת המעסיקה, לשונו של חוק חופשה שנתית היא ברורה, ומחייבת 200 ימי עבודה בפועל במהלך השנה לצורך קבלת זכות לצבירה מלאה של ימי חופשה. בהתאם לפרשנות זו, עובד הנעדר מעבודתו, תהא הסיבה לכך אשר תהא, וההיעדרות הביאה לכך שעבד פחות מ-200 ימי עבודה בפועל במהלך השנה, תחושב זכאותו לחופשה באופן יחסי מבלי למנות את ימי המחלה בשכר כימי עבודה בפועל המזכים בזכות לצבור ימי חופשה, כך גם לעניין חישוב ערך יום החופשה.

זאת ועוד, ישנה שורת פסקי דין של בתי דין אזוריים, בהם נקבע כי בזמן היעדרות מהעבודה, אין העובד צובר ימי חופשה. העובדה כי משולמים דמי מחלה אינה הופכת ימים אלה לתקופת עבודה לכל דבר ועניין. יש להבחין בין הגדרת "תשלום שכר", או חלף שכר, להגדרת "תקופת עבודה". הפרשנות המוצעת על ידי המעסיקה עולה בקנה אחד עם תכלית חוק חופשה שנתית, אשר נועד לאפשר לעובד לנפוש ולהתרענן משגרת העבודה, דבר שאיננו נצרך למי ששוהה בחופשת מחלה ממושכת בביתו.

פסק הדין

---------------

בית הדין נדרש לדון בשאלה כיצד יש לפרש את הביטוי "ימי עבודה בפועל"? דהיינו, מהם אותם "ימי עבודה בפועל" בגינם עובד זכאי לצבור ימי חופשה שנתית?

ישנן למעשה שתי אפשרויות לפירוש הביטוי "עבודה בפועל". האחת, פרשנות "צרה", לפיה "עבודה בפועל" נחשבת ככזו, רק בעת התייצבות העובד למשימות העבודה וביצוען. השנייה, פרשנות "מרחיבה", הכוללת ב"ימי עבודה בפועל" אף ימי היעדרות מוצדקים הנובעים מכורח, מה שנהוג לכנות "כוח עליון", או סיבות אחרות שאינן תלויות בעובד. הלכה פסוקה היא, כי כאשר מפרשים דבר חקיקה, לא ניתן לפרשו בחלל ריק, אלא בהתייחס, בין היתר, לתכליתו של החוק ולמטרה החברתית אותה בא המשפט להגשים. דעת הרוב הגיעה לכלל מסקנה, כי הפרשנות הנכונה והצודקת היא הפרשנות המרחיבה, לפיה חופשה שנתית נצברת גם לעובדים השוהים בחופשת מחלה ממושכת, כל עוד הם מקבלים תשלום עבורה מהמעביד.

נקבע, כי ההרמוניה החקיקתית של משפט העבודה המגן והתכלית של חוק חופשה שנתית אינן יכולות לשאת פירוש הגורע מזכויות קוגנטיות של עובד כמו חופשה שנתית, בשל מחלה המונעת מן העובד לעבוד בעל כורחו, כל עוד ימי מחלה אלה מזכים את העובד בשכר עבודה מכוח החוק או מכוח הסכם החל עליו.

לגבי שאלת זכותו של עובד לצבור ימי חופשה בתקופת מחלה חלקית, בה מקבל העבד שכר רק עבור עבודתו החלקית, ודמי מחלה עבור אותן שעות, בהן אין הוא עובד בהתאם להיקף משרתו - קבע בית הדין, כי יש לראות בימים אלו, כיוצרים זכויות לצבירת ימי חופשה, באופן זהה לימי עבודה בפועל. לדעת בית הדין, כל תוצאה אחרת פירושה קיפוח ואפליה של העובד החולה לעומת העובד הבריא לעניין צבירת ימי החופשה, אך ורק משום שנמנע ממנו בעל כורחו לעבוד בשל מחלתו. כשם שיום מחלה מלא צובר זכות לימי חופשה עתידיים, כך גם יום עבודה שבחלקו משולם כשכר עבודה וחלקו משולם כדמי מחלה צריך שיצבור יום חופשה בערך של יום מלא.

לסיכום, נקבע כי ימי מחלה בגינם מקבל העובד שכר (דמי מחלה), וכל עוד הוא מקבל עבורם שכר, צוברים זכויות חופשה, כאילו היו ימי עבודה בפועל. הפרשנות הנכונה היא זו הכוללת בהגדרת הביטוי "ימי עבודה בפועל" גם ימי היעדרות של העובד מסיבה שאיננה תלויה בו ובגינם משולם לו שכר כמו במקרה של מחלה.

בנוסף, ימי עבודה מקוצרים יצברו ימי חופשה עתידיים בהתאם להיקף המשרה המלא (יום עבודה מלא), וגם ערך יום החופשה יהיה בהתאם לערך יום חופשה מלא.