פיטורים ממניעים פוליטיים מצדיקים לרוב אכיפת יחסי עבודה על פני סעד הפיצויים

העובדות --------------- המדובר בעתירה שעניינה פיטורים פוליטיים, המכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בו נקבע, כי יינתנו לעותרים (להלן: "העובדים") פיצויים כספיים בלבד ולא תאכף בעין השבתם לעבודה בחברת דואר ישראל (להלן: "המעבידה"), וכן נקבע שלא ליתן להם את מלוא סעדי הפיצויים שנתבעו.

העובדים כיהנו בתפקידים בכירים והעסקתם נעשתה בחוזי עבודה אישיים, אשר חודשו מדי תקופה. ביום 15.12.02 נשלח לעובדים מכתב המודיע על הכוונה לסיים את העסקתם, בנימוק של הליכי התייעלות והצורך בצמצומים.

העובדים הגישו עתירתם לביה"ד האזורי לעבודה למתן פסק דין הצהרתי, הקובע כי החלטת המעבידה לפטרם בטלה מעיקרא. לטענתם, בבסיס פיטוריהם עומדים שיקולים פוליטיים זרים ופסולים, מה עוד שנעשו בחוסר סמכות, חוסר תום לב ובלא שימוע כדין.

מנגד טענה המעבידה, כי החלטת הפיטורין התקבלה בתום לב ומשיקולים ענייניים. ביה"ד פסק, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך ההחלטה לפיטורי העובדים, עם זאת לא נתן סעד של אכיפה, קרי השבת העובדים לעבודה, אלא פסק פיצוי כספי.

הן העובדים והן המעבידה עתרו לביה"ד הארצי, שם נפסק, כי קיימות ראיות וסימנים למכביר המצביעים על כך שהפיטורים נבעו משיקולים פוליטיים, עם זאת התקבלה פסיקת ביה"ד האזורי באשר לאכיפת יחסי עבודה, אך הוגדל הפיצוי הכספי לעובדים. מכאן העתירה.

לטענת העובדים, החלטת ביה"ד הארצי הקובעת סעד של פיצויים, כסעד העיקרי בפיטורים שלא כדין, מנוגדת לכללי המשפט החוקתי והמנהלי, שכן הכלל במשפט המנהלי קובע, עפ"י עקרון החוקיות, כי אכיפה היא הסעד העיקרי. עוד נטען, כי במקרה של פיטורים פוליטיים מתחדד צורך האכיפה, נוכח האינטרס הציבורי למנוע פיטורים כאלה, שכן בהעדר אכיפה לא יחששו מנהלים לפטר עובדים שלא כדין, מתוך הנחה כי במקרה הגרוע ישולמו פיצויים מהקופה הציבורית.

המעבידה טענה, כי דין העתירה להידחות, בין השאר, בשל אי נקיון כפיים. עוד נטען, כי הסעדים שניתנו סבירים ואין לאכוף את העסקתם של העובדים, הן משום שהועסקו בחוזים אישיים שתוקפם הסתיים, הן משום השינוי מתאגיד סטטוטורי לחברה ממשלתית, הן בשל חלוף הזמן והן בשל ההשפעה השלילית על יחסי העבודה במקום העבודה.

פסק דין ------------ דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא תרופת הפיצויים. עם זאת נפסק, כי לכלל זה חריגים ולביה"ד שיקול דעת האם לאיין את הפיטורים ולהחזיר, במקרים הראויים, עובד למקום עבודתו. כשמדובר בפיטורים ממניעים פוליטיים, תרופת האכיפה היא בד"כ התרופה הראויה, בכפוף לתנאים ולנסיבות העניין. במקרה דנן, ציינו בתי הדין, כי קיימות ראיות נסיבתיות המצביעות על שיקולים פוליטיים בבסיס פיטורי העובדים, אולם המעבידה לא הצליחה להוכיח את גרסתה, כי ההחלטה על הפסקת עבודתם של העובדים נעשתה מטעמים טהורים וענייניים בלבד של צורך בצמצומים למען הבראת הרשות וכי לא השתרבבו להחלטה מניעים זרים-פוליטיים.

ביהמ"ש קבע, כי אילולא מספר השנים המועט שנותר לשניים מן העובדים (שכן השלישי עבר את גיל הפרישה) הייתה נקבעת אכיפה של יחס העבודה. אולם, משום שלא כך הם פני הדברים, אין לקבוע אכיפה במקרה דנן. לכך מצטרף השינוי המבני שעברה הרשות והודעתה, שלא נסתרה, כי כרגע תפקידי העובדים לא קיימים. לפיכך, פסק ביהמ"ש כי יש ליתן סעד כספי.

טענת המעבידה, לפיה ממילא נסתיימו חוזי ההעסקה של העובדים נדחתה, שכן מדובר בחוזים מתחדשים, כאשר מעשית ממשיכים העובדים עפ"י רוב בתפקידיהם וחוזיהם מתחדשים, ויש צורך בנסיבות מיוחדות כדי להוציאם מתפקידיהם. עוד פסק ביהמ"ש, כי אין לקבל את טענת המעבידה, בשלבים מוקדמים של ההליכים, כי פיטוריהם של העובדים לא היו פוליטיים.. המדובר ברשות, שחובת ההגינות שלה היא יסוד מוסד. כפי שנפסק לא אחת, חובת ההגינות החלה על הרשות כלפי האזרח היא המקור הרעיוני של כללים שונים המסבירים את היחסים שבין הרשות לאזרח. כמו כן, "חובת הרשות לקיים את התחייבותיה והבטחותיה יונקת איפוא מתקנת הציבור... היא מתבקשת גם מן החובה הכללית שלה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות וסבירות (בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, פד"י נב (1) 289, 319, בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פד"י נא(5) 67, 78).

אין להלום אמירת אי אמת ע"י רשויות המשפט אף בטיעונים בבתי המשפט. במקרה דנן פסק ביהמ"ש, כי על הרשויות לשקול תביעה כספית אישית נגד הגורם שפיטר פיטורים פוליטיים, ושבגינו נאלצו לשלם כספי ציבור. כמו כן נפסק, כי נוכח חומרת הנסיבות, יש להעמיד את הפיצוי לעובדים על 12 חודשי שכר (במקום 6 שנפסקו), ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 60,000 ש"ח. (*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".