התפוטרתי/ פוסט אורח

(אנונימית)

תם הניצול הגדול. הוצאתי את האינפוזיה של היוקרה והתהילה שמעולם לא הייתה, הוצאתי את האינפוזיה של האגו המנופח כששמי הופיע לצד כתבה והוצאתי את האינפוזיה של הכביכול "תנאים מעולים של עבודה מהבית" וכן, הכי קשה היה להתנתק מהאינפוזיה שקוראים לה משכורת מינימום. ומה שנשאר לי זה הרבה אוויר לנשימה.

מערכת עיתון שמתיימרת להציג את כל עוולות העולם ואחותו לא יכולה להתנהל לעד בסגנון של אריסים מימי הביניים. בעצם כן יכולה. כי הם מוכרים לך חלום ואתה רק צריך לתת מעט, משהו קטן ועלום - את נשמתך, מחיר קטן לחלום. ואתה ממילא מכור.

ניסיתי להסביר לעצמי שכאשר העיתון גדול יותר, ובמיוחד לפני החגים, וכמעט תמיד השבוע קצר יותר (כמה פעמים כבר נפל חג על יום שבת, מעט מאד) אז יותר עמודי פרסום, יותר עמודי מערכת, פחות זמן ופחות כסף לי לשעת עבודה.

שאלתי למה? הרי הפרסום גובה יותר כסף על יותר מודעות, למה אני צריכה להסכים לקבל פחות כסף לשעת עבודה שגם ככה עמדהלפעמים על 7 שקל ועשרים אג' לשעה. התשובה לא הפתיעה: זה מותר, עובדה, זה כתוב בחוזה שלך.

היו כמה שנים שוויתרתי, כי למדתי וצברתי ניסיון, וגם, נכון, זה רק מקומון אך ריחו המשכר של עולם התקשורת לא פסח גם עליו.

עם כותרות כמו "ראש המועצה נכנע", "ראש המועצה נהג שלא כשורה", והרבה שיחות טלפון מראש המועצה כאשר אני הייתי זו שהראיתי לזה והראיתי לאחר. יש הרבה כוח לכתב בעיתון, אפילו שזה "רק" מקומון.

הכוח הזה, שכביכול נמצא בידיו של עיתונאי והוא אגב מדומה, הוא גם זה שמוביל אותו לוותר על שכר, על תנאים, על חיים, משפחה ועוד.

אגב, לאותו כתב לא תהיה בעיה לכתוב על זה כאשר מוסדות אחרים ינצלו, יעשקו, ילינו שכר ויתנהלו כמו במדינת אפרטהייד. אין קשר, כי הוא כבול, אם לא הוא יבוא אחר. הוא יודע.

ראו כמה בתי ספר לתקשורת יש, כמה בלוגרים, כמה כותבי חינם רק תמורת קרדיט. את הקרדיט הזה אתה יכול למרוח על פרוסת לחם ולאכול כארוחת צהרים או לשלם עם זה שכ"ד וחשבונות? הרבה צעירים עושים את זה.

מה חשובה הרמה, מה חשוב התוכן, חשוב שיהיה משהו. כוכב נולד ואחר נופל, מי זוכר כמה ולמה.

אתה עובד ימים ולילות, שבתות וחגים, במחלה, בלי זמן לאכול כמו בנאדם - הכל בשביל הגביר בעל העיתון. אהה, סליחה, והקרדיט.

הייתי עיתונאית במקומון, ועכשיו יש לי לסגור את הסופ"ש האחרון.