לפני מספר ימים ביתי הצעירה גילתה שאיבדה באופן זמני את היכולת להיכנס לחשבון ה-Gmail שלה. משום מה סיסמת הכניסה שלה שונתה. ההבנה שמישהו זר חדר לטרטוריה הוירטואלית הפרטית שלה זעזעה אותה. שניות בודדות עברו עד שביתי הבינה שיחד עם חוסר היכולת לקרוא את הדואר האלקטרוני שנשלח אליה, היא איבדה את כל כתובות הדואר האלקטרוני של חבריה, וחמור מכך, את יכולתה להיכנס לעמוד הפייסבוק האישי. בשלב זה, מפלס הלחץ וחוסר האונים בבית עלה באופן משמעותי.

כשמביטים מנקודת המבט של היום עשור אחד אחורה, מבינים עד כמה סגנון החיים היה שונה. ב-1997 שמות כמו גוגל, פייסבוק, מייספייס, יוטיוב, בלקברי, סקייפ, וויקיפדיה ואייפוד היו זרים לנו לחלוטין. היום, עשור אחד מאוחר יותר, מילים אלו הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום יום הן של הדור הצעיר והן של הדור המבוגר.

אך האם טרנדים חדשים אלו משפיעים על חיי המשפחה שלנו, וכיצד הם משפיעים עליהם?

בשנות ה-60, בסיום יום העבודה, התכנסו בני המשפחה לצפייה בערוץ הטלוויזיה היחיד, שהוקרן במכשיר הטלוויזיה הבודד, שהיה ממוקם במרכז הסלון. במקרים בודדים יצאה המשפחה לביקור בבית הקולנוע. הצפייה המשותפת במכשיר הטלוויזיה היחיד היוותה את זמן האיכות האולטימטיבי של התא המשפחתי.

יובל שנים לאחר מכן, הבתים גדלו, כל ילד גדל בחדרו, המצויד במגוון של מכשירים דיגיטליים, הכוללים בין היתר מסך טלוויזיה אישי המאפשר צפייה במאות ערוצים המשודרים בו זמנית, מחשב אישי המחובר לאינטרנט, המכיל מגוון משחקים אותם אוהב הילד ואחת למספר שניות נשמע צליל המסרים המיידיים המציין קבלת מסר נוסף מאחד מחבריו. לעיתים גם קונסולת המשחקים נמצאת בחדרו של הילד.

עם זאת, למרות עושר האפשרויות שבו הילד יכול להעסיק את עצמו היום, הילד ממעט לעזוב את ארבעת קירות חדרו, הוא בודד, ממעט לדבר עם חבריו וראשו נע במהירות בין מסך הטלויזיה לבין מסך המחשב ומסך המכשיר הסלולארי, המאפשר לו לקבל ולשלוח מסרוני SMS, אשר דרכם מתבצעת מרבית התקשורת בינו לבין חבריו.

האם הדור הצעיר רץ מהר קדימה ומשאיר את הדור המבוגר רחוק מאחור, או שהדור המבוגר הוא שיוצר את הפער?

אין ספק שלדור המבוגר חלק גדול ביצירת פער הדורות הסלולארי. בני ה-50 שביננו ראו לראשונה בחייהם מחשב בסביבות גיל ה-20. בני ה-40 שביננו נתקלו במחשב בפעם הראשונה כשהחלו ללמוד לתואר גבוה באוניברסיטאות השונות. בני ה-30 נתקלו במחשב כבר במהלך ילדותם. לעומתם, הילדים אשר טרם מלאו להם 10 שנים, גדלים כאשר הטלפון הסלולארי, המחשב, הטלוויזיה, קונסולת המשחקים ושאר הציוד האלקטרוני הם חלק מנוף ילדותם.

ואילו אנחנו, ההורים, הם אלו שמעבירים לילדם הבוכה בספסל האחורי את הטלפון הסלולארי, מפעילים את אחד מערוצי הילדים ומשכנעים את הילד להפסיק לבכות ולצפות בתוכנית האהובה עליו.

הדור הדיגיטלי אשר חידושי האלקטרוניקה והגאדג'טים הרבים הינם חלק בלתי נפרד ממנו, מכונה בספרות "מולדים דיגיטליים" (Digital Natives).

ה-Digital Natives חיים רוב הזמן בחדרם, לכאורה בודדים מול מסכי ה-LCD השונים, אך בפועל הם חיים עם כל השבט - מתעדכנים כל הזמן על כל פעילות אותה מבצע כל פרט בשבט. השבט יודע בכל רגע נתון מידע מלא על כל אחד מחברי השבט, כיצד כל אחד מהם מרגיש, מה מצב רוחו, מה הוא אוהב ועם מי הוא מתכתב. כששואלים את ה-Digital Natives מה כתובתם, התשובה תמיד תהיה כתובת דואר אלקטרוני או כתובת בפייסבוק. אף פעם לא כתובת ביתם.

כמו כן, ה-Digital Natives עובדים בשיטת 'מולטיטסקינג'. בו זמנית הם מסתכלים במסך הטלוויזיה, ומתקשרים באמצעות מכשירם הסלולארי ומחשבם האישי. גם המדיה בה משתמשים ה-Digital Natives השתנתה. בעוד הדור המבוגר השתמש בעיקר בשיחות בעל פה ולעיתים רחוקות בהודעות SMS, ה-Digital Natives משתמשים בעיקר בתמונות ובצילומי וידאו.

ולבסוף, כמובן, גם השפה בה מדברים ה-Digital Natives שונה מהשפה בה משתמש הדור המבוגר. מכיוון שה-Digital Natives עסוקים רוב זמנם בהקלדה, בנו ה-Digital Natives לעצמם שפת סימנים וקיצורים. כך לדוגמה, omg פירושו Oh My God, ואילו lol פירושו אני מתגלגל מצחוק (Laughing Out Loud). דבר נוסף שמומלץ לנו, המבוגרים להיות ערים אליו: בשפה זו כתיבה באותיות גדולות מסמלת צעקה.

אם נקח בחשבון את פערי השפה, השוני בדרכי יצירת התקשורת, סגנון החיים השונה והגישה לטכנולוגיה בפרט, אנו, דור ההורים המבוגר, נוכל ללמוד לתקשר טוב יותר עם ה-Digital Natives הגרים בביתו.